צריף דל ו-480 לירות. ההטבות לנשיא המדינה
היו ימים שבהם נאלצה הכנסת להתעמת עם יצחק בן-צבי כדי שיסכים לקבל תנאים כספיים ההולמים את מעמדו. שיעור בהיסטוריה לראשי ממשלת ישראל
הדיון הציבורי שהתנהל השבוע סביב ההטבות לראשי הממשלה מזכיר שהיה היה נשיא בישראל ושמו יצחק בן-צבי. בהיותו חייל משוחרר מהצבא הבריטי הוא קיבל שני צריפים אוסטריים שנלקחו על ידי הצבא הבריטי כשלל מלחמה. הם אוחדו יחד לצריף אחד בן שישה חדרים ובו התגורר בן-צבי עם אשתו רחל ינאית, עם ילדיהם ועם הוריו והוריה של רחל. משנבחר לנשיא לאחר מות חיים ויצמן ביקשה הממשלה לרכוש את בית שוקן המהודר בירושלים כדי לשכן בו את הזוג בן-צבי כיאה לראש המדינה. יצחק ורחל, תמימים שכמותם, דחו את הרעיון.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
"אנחנו אנשים עממיים", טענו. "תמיד חיינו עם העם, בשמחתו שמחנו בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו. אנו לא נעזוב את פינתנו זו, שבה עמד צריפנו. עז רצוננו להמשיך בחיי פשטות".
ולא רק במעונו של הזוג הנשיאותי מדובר. משסירב בן-צבי לעבור למשכן שיועד לו רכשה הממשלה את בית ולירו ושיכנה בו את לשכת הנשיא כשהקומה השנייה שימשה למגורי הנשיא ורעייתו. אלא שהבניין לא היה רחב דיו כדי לשמש את כל תפקידיו כנשיא. הממשלה ביקשה להרחיב אותו אלא שלפי דרישתו של בן-צבי נרכשו שני צריפים שוודיים ששימשו כאולמות קבלת קהל – שגרירים, מדינאים וסתם עמך.
נימוקו של בן-צבי גם כאן היה, כי לאור העובדה שמרבית העולים החדשים במעברות התגוררו בצריפים ובפחונים, אין זה ראוי שלנשיא יבנו אולם קבלת פנים מרשים, ודי בצריף צנוע.
סיפור מרתק לא פחות נסוב על משכורתו של הנשיא. ויצמן, שאותו ירש בן-צבי, היה אדם אמיד שהשתכר יפה מן התמלוגים בגין המצאותיו המדעיות ולא נזקק למשכורת. כיוון שכך הייתה משכורתו, שנקבעה עם בחירתו לנשיא ב-1949, כמעט סמלית ועמדה על 450 ל"י לחודש. כמה סמלית? היא הייתה נמוכה ב-31% משכרו של נהגו של בן-צבי והייתה נמוכה כמובן ממשכורותיהם של שאר סמלי השלטון.
הדבר לא נראה לכנסת והיא ביקשה להעלות את שכרו אלא שנתקלה בהתנגדות נמרצת מצד בן-צבי. יו"ר הכנסת, קדיש לוז, טען שאין לשעות למשאלתו של בן-צבי בשל כבודה של משרתו. משכורת הנשיא, טען, צריכה להיות הגבוהה ביותר במדינה. ואכן, במרס 1954 החליטה ועדת הכספים של הכנסת להשוות את משכורתו לזו של נשיא בית המשפט העליון.
בעקבות ההחלטה זימן אליו בן-צבי את יו"ר הוועדה ישראל גורי והביע את מחאתו הנמרצת. "אני מודיע שאני מתנגד לכל הגדלה במשכורת הנשיא", אמר. לאור זאת החליטה הוועדה להביא את העניין להכרעתו של שר האוצר לוי אשכול. בן-צבי קיווה שאשכול ידידו יסכים איתו, אולם אשכול דחה את בקשתו בנימוק שהוא מחויב לכבד את החלטות הכנסת.
אלא שבן-צבי עמד במריו וסירב לקבל את המשכורת המוגדלת, ותקופה מסוימת לא שולם לו כל שכר. משדלפה הפרשה נאלץ אשכול לכבד את בקשתו של בן-צבי שהמשיך לקבל את משכורתו ההיסטורית.
בן-צבי גם עמד על כך שתקציב לשכתו יהיה נמוך וצנוע ככל שניתן. ניסיון להגדלת התקציב של בית הנשיא ב-1960 הביא אותו לנזוף ביו"ר הוועדה וירדה מן הפרק, אלא שכאן חל טוויסט בעלילה.
ב-1962 יצא בן-צבי לסיור במדינות אפריקה. ועדת הכספים ניצלה את ההזדמנות והעלתה לדיון מחודש את תקציב של בית הנשיא ואת שכרו. חברי הוועדה נדהמו לגלות את גובה משכורתו של הנשיא, שהוגדרה על ידי אחד מהם "מגוחכת". גורי הבהיר שזו דרישתו של הנשיא אלא שדווקא חבר האופוזיציה, יוחנן בדר, קבע כי "נשיא המדינה הוא האדם האחרון שיכול לחוות דעתו ביחס למשכורתו שלו עצמו".
מששב בן-צבי ממסעו הוא התבשר על ה"פוטש" שנערך לו בהעדרו והביע תרעומת, אלא שהובהר לו שבהתאם להוראת החוק לקביעת משכורתם של נשיא המדינה, חברי הממשלה, שופטי המדינה ומבקר המדינה, תשי"א- 1950 - הכנסת היא הקובעת את משכורתו. יתר על כן, קביעתה של הוועדה כבר עוגנה בחוק התקציב ועל כן חייב הנשיא לכבדה (באותם ימי התום לא עלתה האפשרות שלא לקיים את החוק ואף לא שפסקי דין אינם מחייבים).
אלא שבכך לא נאמרה המילה האחרונה. במכתב ששלח ליו"ר ועדת הכספים כתב בן-צבי: "החלטתי להשתמש במחצית המשכורת לכל היותר לצרכיי הפרטיים, ולהקדיש את המחצית השנייה לקרן מיוחדת להכשרתם של כתבי יד היסטוריים מקוריים לדברי ימי עם ישראל וארץ ישראל לשם מחקר ופרסום". וכך היה.
- פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא האגודה הבינלאומית לחופש הדת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
