העדויות המטלטלות: כך נכשלה המדינה בהגנה על נשים מוכות
נשים רבות חוות מדי יום התעללות מצד בני זוגן, אך כשהן מנסות לצאת ממעגל האלימות הן נתקלות בקשיים וביורוקרטיה. תחקיר ynet ו"ידיעות אחרונות" חושף עדויות קשות על אטימות המערכת: "אני והילדים חטפנו מכות על בסיס יומי, אבל מבחינת המדינה הוא לא מסוכן. הם לא רואים שהרצח הבא כתוב על הקיר?"
במשך ארבע שנים, מספרת שרה, התעלל בעלה לשעבר בה ובארבעת ילדיהם המשותפים. בתי החולים שאליהם הגיעו חבולים, אבחנות פסיכיאטריות של האב ומספר תלונות לרווחה, לא עוררו את המערכת להתערב ולהגן עליהם. לבסוף, כשהתחיל בעלה לאיים ברצח - היא כבר לא סמכה על אף אחד ונמלטה. מאז היא נלחמת על ביטחונה ועל ביטחון ילדיה.
"הוא לא היה מרשה לי לצאת לעשר דקות מהבית", היא משחזרת. "אם הייתי יוצאת הוא היה מאיים עליי. כשהוא התחיל לדבר על רצח החלטתי שדי, והתחלתי תהליך שבו ניסיתי לברוח ממנו, תהליך שאני לא מצליחה עד היום".
לשרה לא היה מושג שהאדם שאיתו היא מתחתנת סובל, לטענתה, מהפרעות נפשיות שגורמות לו לפרצי אלימות. "מהתחלה לא רציתי להתחתן, אבל הרב התערב", היא אומרת. "עוד לפני שנולדו לנו הילדים הוא היה זורק עליי דברים, נותן לי בעיטות, זה היה עניין יומיומי. אם הייתי מתלוננת בקהילה היו אומרים לי שאני לא אישה טובה ושאני צריכה להיות יותר דתייה".
הייתם בבתי חולים, הסימנים הדליקו אצל מישהו את סימני האזהרה?
"כשהבן הקטן שלנו היה בן שנה הגענו איתו לבית חולים. מגיל חודש הוא היה נותן לילד מכות בראש. הפנו את זה מיד לרווחה, השאירו אותנו ארבעה ימים בתוך בית החולים. ראו שיש כאן סכנה לילד. מיד הוא התקשר לכל הרבנים שאמרו לי 'זה עכשיו בגללך, סיבכת'. בוועדה של הרווחה הייתה אחות ראשית שטענה שהוא מהווה סכנת חיים לילד. אבל הפתרון של העובדים הסוציאליים היה 'נתיבים להורות' - שזה בעצם ללמד אותו שיידע איך לשחק עם הילד. זה הפתרון לסכנת חיים".
שרה הרגישה שאין לה למי לפנות ובמי להיעזר. היא הרגישה ששירותי הרווחה לא מתייחסים מספיק בחומרה למצב, ויתרה מכך, לא מגינים עליה. נוסף על כך, הקהילה החרדית שבה היא חיה, מודעת לאלימות בביתם אך משתיקה אותה בכל פעם שהיא שוקלת לבקש עזרה. "זה מצחיק, סיימנו ועדת תכנון טיפול וכתבו שהוא מהווה סכנת חיים וחזרנו ליומיום כרגיל, שלחו אותו חזרה הביתה", היא אומרת.
שלושה ילדים נוספים נולדו למציאות הזו שאותה מתארת שרה, והמצב רק החמיר. "חלק גדול מהקושי היה בגלל שההתפרצויות היו לא צפויות, את מרגישה בשדה מוקשים", היא משחזרת. "אני והילדים חוטפים מכות, אבל נוצר מצב כזה של שלום בית בכל מחיר. הוא היה הולך לפסיכיאטר ומספר שהוא מאבד עשתונות, שרק מבקשים ממנו משהו אז זה גורם לו לצאת מהכלים. לא ידעתי מה לעשות. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהוא יתאזן ושיהיה לנו אבא בבית, שיהיה אבא לילדים".
"מה המשטרה כבר תעשה?"
המציאות הנוראית הזאת לא זרה לנשים נפגעות אלימות. 11 נשים נרצחו מתחילת השנה, ואפשר היה לחשוב שהמערכת תעשה כל שביכולתה על מנת למנוע ולמגר את התופעה המחרידה הזו. אבל התחקיר שלפנינו מצביע שלא כך הדבר: עדויות מטלטלות של נשים שחוו אלימות מבן זוגן, מציגות שורה של כשלים מטרידים על האופן שבו המערכת מתמודדת עם גברים אלימים. התעלמות ממסוכנות המבוססת על מסמכים וחוות דעת, תסקירי רווחה שלא מציגים את התמונה המלאה והחלטות תמוהות שמתקבלות מאחורי הדלתיים הסגורות של בית הדין לענייני משפחה - אלה רק חלק מהתסמינים המדאיגים שעולים מהבדיקה שלנו.
עם זאת חשוב גם להסביר שמערכות המשפט והרווחה מוצפות במקרים של אלימות והתעללות במשפחה. התקציבים דלים והתקנים מועטים. מקרים רבים זוכים להתייחסות ראויה ולטיפול צמוד של הצוות המקצועי והרשויות. אך מקרים רבים אחרים, כמו אלה המובאים בכתבה, נופלים בין הכיסאות. חשוב שנשים תדענה שיש להן לאן לפנות ושאסור לשתוק ולהסס במקרים של אלימות.
גם מור, תושבת צפון הארץ, מכירה היטב את הבעיות שמתארת שרה. בעלה לשעבר ריצה מאסר לאחר שהכה את אשתו הראשונה, אבל היא האמינה שאצלם זה יהיה אחרת. כשהיא וילדותיה התחילו לספוג אלימות קשה ממנו, היא פחדה ללכת ולהתלונן מהחשש שזה רק יחמיר את המצב. בדיעבד, היום היא מבינה שצדקה.
"אני זוכרת שנפגשנו. הוא היה מאוד כריזמטי, חכם, הוא ידע לדבר", היא אומרת. "ידעתי שהוא ישב בכלא לפני שהכיר אותי בגלל שהיה אלים כלפי אשתו לשעבר. אבל הוא סיפר לי שהוא היה בטיפול ארוך ושהוא כבר לא כזה. לא חששתי כי אני מאמינה שאדם שעובר טיפול יכול להשתנות, אבל טעיתי. האלימות הפיזית הראשונה הייתה כשהילדות היו קטנות. הייתי הרבה שעות בעבודה וחזרתי מאוחר, היה לו קשה שנעדרתי. הוא איבד שליטה וניסה לתקוף אותי. בפעם הראשונה לא הבנתי שהוא תוקף אותי בכלל. ניסיתי להדוף אותו, לא האמנתי שזה אמיתי. הוא היה מאוד אלים כי ניסיתי להתנגד, ומשך אותי בשערות וגרר אותי על הרצפה".
ניסית לעזוב אותו?
"אחרי שזה קרה, הבנתי שזה יכול לקרות עוד פעם ורציתי להיפרד, אבל הרגשתי שאין לי מוצא ממנו. בפעם השנייה הוא זרק עליי כוס כשהילדה הייתה עליי. הבנתי שאם הוא זורק כוס כשהילדה עליי אז לא אכפת לו מהילדה. זה לא רק אני, אני צריכה להגן על הילדים שלי. הבנתי שאני צריכה לעזוב וללכת. לא היה לי עם מי לדבר, הרגשתי שאין לי מושיע, שאני לבד במערכה הזאת".
הלכת למשטרה?
"לא, מאוד פחדתי ממנו. מה המשטרה תעשה? תעצור אותו לכמה ימים ותשחרר אותו? פחדתי. ממש פחדתי".
הפעם השלישית כבר הבהירה למור שהיא לא יכולה עוד לשתוק. "אני לא יודעת מה היה הטריגר, מה גרם לו לאבד ככה את העשתונות", היא נזכרת בלילה הנורא. "בעשר הלכתי לישון, הוא העיר אותי ואז התחיל הסיוט. לילה שלם של אלימות - מכות בראש, משיכות שיער, גרירה על הרצפה, שפך עליי מים ואיים, 'עד שלא תבוא המשטרה זה לא ייגמר, יהיה פה הרבה דם'. זו הייתה נקודת המפנה עבורי, יום למחרת לקחתי את הילדים וברחתי. לא לקחתי כלום. פשוט נכנסתי לאוטו וברחתי".
מור לא האמינה במערכת ולא תיכננה ללכת למשטרה בשלב זה, אבל ככל הנראה אחד השכנים ששמע את הצעקות ניגש לתחנת המשטרה ודיווח. "התקשרו אליי מהמשטרה ואמרו שהוא עצור. הגשתי תלונה, עצרו אותו לשמונה ימים, מעצר בית לעוד כמה ימים ושיחררו אותו. הוא שוחרר ואני הייתי בכלא. אי אפשר לתאר את הפחד הזה. הרווחה התערבה והוחלט שאני בסיכון גבוה, אבל המשפחה שלי התנגדה שאלך למקלט והחליטה לשמור עליי אצלם.
"נתנו לו צו הרחקה והוא הפר אותו. הלכתי למשטרה להתלונן ואמרתי שאני מפחדת - אמרו לי, 'את מפחדת, אז לכי למקלט'. שאלתי אותם למה שאני אכנס למקלט בזמן שהוא חופשי ומפר את צו ההרחקה? בית המשפט עושה מה שהעובדות הסוציאליות אומרות. לא הרגשתי שמגינים עליי ועל הילדות שלי, לא הרגשתי שעוזרים לנו. הגעתי לבית המשפט עם הוכחות, עם צילומי גוף של האלימות שספגתי, של הקלטות בינינו שבהן הוא מודה במה שעשה. והכי חשוב - הגעתי עם מסמכים שמצאתי שהוא כתב בהם שהוא מודה בבעיה שלו. עורכת הדין שלי אמרה לשופטת - הרצח הבא כתוב על הקיר".
"חייבים להאמין למסמכים"
גם טל לא הבינה עד הסוף את חומרת מצבה, עד שהכל התפוצץ לה בפרצוף. "זה התחיל מאלימות מילולית ואלימות נפשית", היא מספרת. "היה לי אסור ללכת להסתפר לבד. הייתי הולכת איתו והוא היה אומר לספר כמה לגזור לי בשיער ואיך. לקנות בגדים זה אך ורק איתו. הוא היה בוחר לי מה ללבוש, אם הייתי לובשת משהו שהוא לא אהב הייתי צריכה להוריד את זה. אסור היה לי לדבר עם חברים, בעיקר לא גברים. אפילו בעבודה, כשהייתי צריכה לדבר עם איזשהו גבר, הוא היה פונה אליו".
עזבת אותו?
"כן, התגרשנו. הוא אפילו עבר אבחונים פסיכיאטריים ונכתב שהוא לא מאוזן. ביקשתי מהרווחה שיפתחו את התיקים הפסיכיאטריים שלו כדי שיוכלו לאבחן את רמת המסוכנות שלו במפגשים עם הילדים, אבל הגנת הפרטיות גוברת על הצורך להגן על הילדים והם לא הסכימו. בכל פנייה האמון שלי במערכת קרס עוד קצת - הבנתי שאין לי על מי לסמוך".
שרה מבינה את טל, במיוחד את הטענה שבמקרים מסוימים המערכת מתעלמת ממסוכנות הגבר האלים. היא עצמה הגיעה כמה פעמים לבתי חולים עם חבלות, בעלה אובחן עם הפרעות פסיכיאטריות - אך אף גורם לא נתן לה, לטענתה, את המעטפת ההגנתית שהיא הייתה זקוקה לה כל השנים. רק כשבעלה לשעבר התחיל לדבר על רצח היא החליטה לקחת את ארבעת הילדים ולברוח.
"התיאבון שלו לפגוע גבר", היא מספרת. "הוא דיבר על זה שהוא יכול לרצוח ולהישאר נקי. הוא היה מוציא סכינים ומספריים חדים ושואל מה לדעתי הוא יכול לעשות איתם. אז החלטתי שאני לא חוזרת והתחלתי תהליך לנסות לצאת ממנו, תהליך שאני לא מצליחה היום. פחדתי על הילדים שלי, הלכתי למשטרה ושלחו אותי מיד למקלט לנשים מוכות.
"יש מספיק אנשי מקצוע שאיבחנו את המסוכנות שלו. יש חקירה משטרתית ואבחנות פסיכולוגיות שמאששות את זה שהילדים עברו חוויות טראומטיות. מסמכים רפואיים, תיקים במשטרה, צווי הרחקה. ואם זה לא מספיק, יש 15 אבחנות פסיכיאטריות שלו שמדברות בעד עצמן. חומר פסיכיאטרי שהוא מודה שהוא פוגע שם בילדים. המערכת מפקירה אותנו".
את חוששת לחיי הילדים?
"ודאי. עובדות סוציאליות נכנסו לפה לבית ואמרו לילדים, 'אתם הולכים לפגוש את אבא. הוא מאוד מתגעגע, הוא מאוד רוצה'. הילדים מספרים להן שהם מפחדים ממנו, והן אומרות 'הוא אבא טוב'. איך אני לא אחשוש. אני במאבק על החיים שלנו. יש לי עבודה, יש לי דירה, יש לי כל מה שצריך. אני לא צריכה עזרה בשום דבר אחר. אני נאבקת על הנשימה שלנו. ההתעלמות לחלוטין מזה שהוא מסוכן, מזה שהוא פגע, מזה שהוא עם פוטנציאל פגיעה זו רשלנות. אל תאמינו לי, תאמינו למסמכים".
במשך שנתיים ספגה נועה, אמא לשתיים, התעללות מבעלה לשעבר. אבל בכל פעם שהייתה מתעמתת איתו על דברים שעשה הוא היה אומר לה שהיא הוזה, שהיא חולת נפש. "באופן כללי הוא היה אומר לאנשים שאני משוגעת. באיזשהו שלב התחלתי להקליט כדי להקשיב לזה אחר כך ולהוכיח לעצמי שאני לא משוגעת, שזה באמת קרה. ברגע שהייתי מקליטה הדברים פתאום קיבלו תוקף, הבנתי שזו המציאות".
בשנים האחרונות נועה פחדה לחייה והפסיקה לישון עם בעלה. "ישנתי עם שקית ליד הדלת בחדר של הילדות, כדי שאם הוא יפתח את הדלת זה ירשרש ואני אתעורר. הוא היה מגיע בבוקר והוא היה מושך אותי מהמיטה ומפיל אותי. יום אחד באתי לגן עם סימנים. שאלו אותי מה קרה ואמרתי ששום דבר, אבל הילדה הקטנה אמרה, "אמא התגלגלה מכל המדרגות, אבא דחף אותה". הלילה שבו החליטה שהיא עוזבת אותו הסתיים בהגעה שלה לבית החולים. "הוא נעל אותי בחדר והתחננתי שיפתח", היא משחזרת. "הוא התעלם. אחרי זמן מה הוא שיחרר אותי, צעקתי לשכנים שיעזרו לי כי הבנתי שהולך לקרות משהו לא טוב. הוא לא נתן לי לצאת, את יודעת שהמוות שלך יכול לקרות כל שנייה".
אחרי האירוע הזה הרגישה נועה שהיא לא יכולה יותר ונפרדה מבעלה, אבל המצב רק החמיר. מהרגע שנפרדו היא חשה איום גדול לחייה ואחרי שגילתה שהוא עוקב אחריה באופן קבוע, הבינה שהיא צריכה לשנות מקום מגורים.
לעומת נשים אחרות שסובלות מאלימות, נועה הגיעה לבית המשפט עם הקלטות ותיעוד של כשנתיים של התעללות, אבל בתסקירים של הרווחה נכתב שאין מסוכנות. "בתסקירים היה כתוב שאין מסוכנות למרות שלפי דו"חות המשטרה הייתה מסוכנות", היא מספרת.
"לפעמים אין סינרגיה בין רשויות הרווחה, בתי המשפט וגורמי הרפואה", מסביר עו"ד אריק מבורך, עו"ד לענייני משפחה. "צריך לעשות איזון בין ההמלצות השונות. יכולים להיות אבחונים רפואיים שאף אחד לא מתייחס אליהם. פסיכיאטרים בכירים שאומרים האיש מסוכן, האיש פוגע בילדים, וזה לא יעניין את גורמי הרווחה".
"הבעיה היא אבחון לא נכון של מצבו של הילד ושל מצבם של שני ההורים", אומרת נעמי רייכמן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית ילדים. "שמים ילד עם חוקר או חוקרת, עובדים סוציאליים, בחדר סגור ושואלים אותו על אבא שלו, איך הוא עשה לו? ילד במצב כזה לא יספר בחיים מה עבר עליו. ילדים לא מדברים בחקירות ילדים, וזה הכלי העיקרי שמשתמשים בו".
"אני גומר אתכם"
גם חייה של לימור הפכו לגיהינום והיא החליטה להתגרש. היא אמא לשלושה שחוותה על בסיס יומי צעקות, השפלות, אלימות מילולית ואלימות נפשית. "לקח לי הרבה זמן להבין שזה מה שקורה", היא אומרת. "בלילה שאמרתי לו שסיימתי איתו הוא אמר לי, 'אני מוחק אותך, מוחק את הילדים, גומר אתכם. אני אנקום בך'. הוא קיים את הבטחתו, מאז עברו כמה שנים ואין גורם אחד במערכת שאמון על שלום הילדים ועל שלומי".
המשטרה הייתה מעורבת במקרה שלך?
"בלילה שנפרדתי ממנו הוא הסתובב בצורה מטורפת בבית. התקשרתי להורים שלי ואמרתי, 'אמא, אני לא יודעת אם אני אשאר בחיים עד מחר. אני עם הילדים, אני לא יודעת מה לעשות. תצילו אותי'. ההורים שלי הגיעו עם שלושה שוטרים, עצרו אותו. הוא ישב במעצר חמישה ימים. ניצלנו, אני אגיד לך את האמת - אני לא יודעת איך זה היה נגמר אחרת".
לימור מספרת שבכל פעם שהילדים היו הולכים לאב להסדרי ראייה הם היו חוזרים מעורערים. "זה היה מטורף. היו לו התקפי אלימות, התחננתי וזעקתי שמישהו מהרווחה ייפגש ויישב עם הילדים. שמישהו ישאל, מה קורה אצל אבא? מה מפריע לכם? זה לא קרה. במשך ארבע שנים אני טוענת שהם חוזרים משם עם אלימות וזוכה להתעלמות טוטאלית של מערכת הרווחה.
"התחננתי להכניס את הילד הבכור לפסיכולוג קליני, אבל ברווחה סירבו בטענה שהאבא לא מסכים. הילד הגיע למצבים נפשיים קשים, פשוט זעק לשמיים. אחרי מאבק ממושך הצלחתי לקחת אותו לשישה מפגשים אצל פסיכיאטר שטען שהילד מתנהל בהתנהגות פוסט-טראומטית על רקע חשד להתעללות מינית".
"מאוד קשה בארץ לאבחן פגיעות בילדים", מסביר ד"ר אהרון פלשמן, פסיכיאטר ילדים ומתבגרים. "בתור מי שבמשך שנים הכשיר חוקרי נוער אני מרשה לעצמי להגיד שהם לא יודעים איך לתחקר ילדים. הם יודעים איך לדבר עם ילדים מגיל 11 ומעלה. הם לא למדו טיפול משפחתי, אי אפשר לעשות חקירה לילד שהורה פוגע בו בלי כלים, בלי הכשרה מתאימה. אם יש טענה להתעללות ואתה לא יודע לחקור את הילד אז לא תהיה הוכחה שיש התעללות. זה דבר נוראי, זה מפקיע את הזכויות של הילדים לחלוטין".
"ילדים מתחילים בתהליך הזה להבין שלא מאמינים להם, שלא מקשיבים להם", מסבירה ד"ר ועו"ד שרון ורשבסקי, מומחית למשפט פלילי מהמכללה האקדמית אשקלון ואוניברסיטת תל אביב. "אין תחושת תסכול קשה יותר מילד שחווה אלימות והוא מרגיש שאין לו למי לפנות, שאפילו אמא שלו לא יכולה לעזור לו כי גם לה לא מאמינים ומטילים עליה קנסות אם היא מתלוננת.
"לעיתים יכול להיות שמדובר בטענה כוזבת של האם. אבל אי אפשר לחשוד בזה כל הזמן. לא טורחים אפילו לבדוק היום את שאלת האלימות. להערכתי בבית המשפט לענייני משפחה היום, זכויות הילדים לא נשמרות. עיקר הבעיה היא במומחים שאמורים להביא לבית המשפט את המצב העובדתי הנתון במשפחה. שופט בוודאי לא יכול להיכנס בזמן שניתן לו לתוך כל משפחה ומשפחה ולהבין את מערך הכוחות והדמויות הפועלות במסגרתה, ולכן ממונים מומחים. אבל הבעיה היא שמומחים שמתמנים, לפחות נכון להיום, מוגדרים נעדרי הכשרה בשביל באמת להבין את המצב הפסיכולוגי, הנפשי, את המערך המשפחתי האמיתי, את האלימות, אם יש, בתוך המשפחה. ומכאן זה מתחיל".
תגובת משרד העבודה והרווחה: "קשה להתייחס לטענות בלי לבדוק את הפרטים של כל מקרה. ככלל, שירותי הרווחה אמונים על טיפול בנפגעות ונפגעי אלימות במשפחה, ועובדות סוציאליות מחלצות מדי שנה אלפי נשים, גברים וילדים ממעגל האלימות. חשוב לזכור שעו"סים לחוק הנוער, עו"סים לסדרי דין ועו"סים המשמשים כקציני מבחן, כותבים תסקירים לבתי המשפט לאחר בחינה מעמיקה של כל מקרה, ובתי המשפט הם אלו שפוסקים. משרד העבודה והרווחה הציב את הטיפול באלימות במשפחה כיעד מרכזי במדיניותו. השנה יושקעו 54 מיליון שקל בהרחבה ופיתוח של מענים לנשים, לגברים ולילדים. בין החידושים בתוכנית: השמה של גברים מורחקים בדירות בתמורה לכך שייכנסו לטיפול, תקציב גמיש לסיוע חירום לנשים נפגעות אלימות שמחליטות לעזוב, והקמת שני מקלטים חדשים לנשים וילדים. אנו קוראים לנפגעות ולנפגעי אלימות במשפחה לפנות לשירותי הרווחה באזור מגוריהם או למוקד 118 של משרד העבודה והרווחה שזמין 24/7".
תגובת משטרת ישראל: "משטרת ישראל מטפלת מדי שנה ביותר מ-300 אלף תיקי חקירה באופן מוקפד, מקצועי וסדור במטרה להגיע לחקר האמת. גניזת תיק חקירה מתבצעת על פי הנהלים רק לאחר שנבחנו ונשקלו בקפידה מארג הראיות והחומרים בתיק. משטרת ישראל רואה חשיבות רבה בטיפול בעבירות אלימות במשפחה ומטפלת בכל תלונה או מידע בתחום זה בכל הכלים המצויים ברשותה מכוח החוק, הכל בהתאם לנסיבות המקרה. כל אירוע כזה מטופל ברגישות הראויה במחלקי משפחה שהוקמו לצורך כך ועל ידי חוקרים ייעודיים שקיבלו הכשרה ייעודית לטיפול בעבירות אלימות במשפחה".
תגובת דוברת הרשות השופטת: "הטענות הכלליות, ללא שום פרט מזהה, מקשות לבחון את הטענות לגופן ולהתייחס אליהן באופן ספציפי. לצד זאת נבקש להדגיש כי ככלל שופטי בתי המשפט לענייני משפחה אמונים על ניהול הליכים בסכסוכים רגישים ביותר והחלטותיהם ניתנות במקצועיות וברגישות רבה, מתוך למידה ובחינה מעמיקות של כלל הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים בכל סכסוך, על מורכבותו. בתי המשפט מקפידים להתייחס במלוא כובד הראש גם לטענות על אלימות. למותר לציין כי ככל שמי מהצדדים להליך סבור שנפלה טעות בהחלטת בית המשפט, פתוחה בפניו הדרך לפנות לערכאת הערעור, בהתאם לדין".
לפנייה לכתב/ת 
