הסוד של VR: לפתח משחק במציאות מדומה
אחרי שהביאו את בשורת ה-VR בעברית לאלפי אנשים באולמות הקולנוע, חברי Peanut Button - סטודיו לחוויות במציאות מדומה - עוברים לאתגר הבא. בריאיון הם מספרים על הלבטים, האתגרים והמכשולים בעבודה על "הסוד של רטרופוליס", על ההתמודדות עם מדיום חדש לגמרי וגם על היתרונות: "ב-VR אנחנו יכולים בתור סטודיו של שלושה אנשים בלבד לעשות משהו באמת יוצא דופן"
יש להם חלומות גדולים. בשנה שעברה השיקו את משחק ה-VR העברי "אהרון מן", שנוצר כחוויה משלימה להשקת הסרט הישראלי "המוסד". הקונספט פשוט: מגיעים להקרנה בקולנוע, ולאחריה עוצרים במתחם ייעודי ונכנסים לדמותו של טל פרידמן בסרט - במציאות מדומה. "זה היה הברייק שלנו", נזכר אסף. "התחברנו להפקה של הסרט, ופתאום הייתה לנו מוזיקה אמיתית להשתמש בה, עבדנו עם טל פרידמן וצחי הלוי, היו פרמיירות, היה מערך שיווק שלם, פתאום הרגשנו שיש ל-VR מקום".
החוויה ההיא הצליחה למכור אלפי כרטיסים, וחשפה את הטכנולוגיה לקהלים רחבים יותר. "עכשיו אנחנו רואים ש-VR מאוד מתפתח ואנשים קונים את זה לשימוש ביתי, אבל לפני שנה וחצי היינו בנקודת מוצא אחרת לגמרי. ידענו שאם אנחנו רוצים ליצור משחק, בטח בעברית, אנחנו צריכים לדאוג שהוא יגיע לכל אחד - וזה באמת פרויקט שעיצבנו אותו ככה שהוא אפשר לכולם, ללא ידע מקדים ב-VR, ליהנות מהחוויה. הייתה אז מחשבה שזה מה שנעשה - נלווה סרטים ב-VR", אומר אסף. "אני לא יודע איפה היינו עכשיו אם היינו עובדים על סרט שאמור לצאת בקיץ, כנראה שלא היינו שמחים".
רצה הגורל והתסריט הזה דווקא לא התממש. חודשים לפני התפרצות נגיף הקורונה הם החלו לעבוד על הפרויקט הבא: משחק נרטיבי, בסגנון Point & Click, הפעם כחוויה שתהיה זמינה לשחקנים בכל העולם בחנויות ה-VR הפופולריות - סטים ואוקולוס. "הסוד של רטרופוליס" הוא משחק בסגנון פילם נואר, שמכניס את השחקנים לנעליו של בלש, בעולם עתידני שבו רובוטים מסתכלים על העבר בערגה.
איל: "הרצון המקורי שלנו היה להתעסק במשהו שמערבב עבר ועתיד ביחד, זו היתה המוטיבציה העיקרית שלנו, כי VR הוא מדיום מאוד חדש, אבל כזה שהרבה מהחוויות בו הולכות דווקא לנוסטלגיה".
דניאל: "זה משחק על קו התפר של נוסטלגיה לעומת מה שבאמת היה".
אסף: "הטרנד של רטרו ב-VR הוא עצום. נוסטלגיה היא נושא שמאוד מעניין לדבר עליו, וכמו הז'אנר של המשחק שעשינו לו מתיחת פנים, ככה בנינו את העולם הפנימי שלו. מצד אחד מאוד עתידני, מצד שני כל הפיצ'רים שלו הם מהעבר - מעמדות בין רובוטים, סקסיזם, פשע ושחיתות".
מכניקת המשחק הבסיסית של פוינט אנד קליק מחמיאה לקונספט הנרטיבי. בתחום רווי משחקי "בואו נחסל זומבים" מצד אחד, ובאפליקציות נרטיביות סטטיות מצד שני, הם מנסים לעשות משהו קצת אחר ולהלך בין הטיפות. "אם היינו עושים עוד תואם 'ביט סייבר', זה אולי היה מייצר לנו גיפים טובים לטוויטר ומביא קצת קהל, אבל אין סיבה אמיתית לדבר על משחק כזה", אומר איל.
הבחירה בז'אנר הזה, הנרטיבי, הפוינט אנד קליק, היא לא מובנת מאליה.
אסף: "בגיימינג וב-PC זה באמת ז'אנר שהוא בתחום של האינדי, אבל הוא מתחבר מאוד יפה לתחום של VR. כשאנשים נכנסים למציאות מדומה יש להם ציפייה לעשות טרנספורמציה לעולם אחר, להיכנס לתוך הסיפור, וזה ז'אנר שיודע לעשות את זה בצורה טובה. זה שם אותך בתור הגיבורה של הסיפור, ומאפשר לך לחשוף עוד משהו מהסיפור ומהתעלומה ככל שאת מתקדמת עם האתגרים".
איל: "אנחנו מראש הלכנו על סכמת עיצוב VR שהיא אחרת. כשאנחנו צוות כל כך קטן, צריך להחליט מה הכי חשוב לנו ושם להצטיין. את יתר הדברים כנראה שאחרים יעשו יותר טוב. ומה שהכי חשוב לנו זה הסיפור, החוויה, האווירה, העולם. אנחנו משאירים את כל הנושא של מניפולציות פיזיקליות, של להרים ולזרוק חפצים, לחוויות אחרות שעושות את זה יותר טוב. אנחנו חושבים שיש מספיק חוויות כאלה, ומה שחסר זה דווקא מה שאנחנו מביאים".
דניאל: "אנחנו מנסים לשבור כאן כל מיני קונבנציות שיש לאנשים לגבי משחקי VR. גם מבחינה טכנית, גם בלהגיע למכניקות משחק יותר מעניינות, גם מבחינת הסיפור - לייצר עולם שהוא עשיר, קלאסי בסגנון של הפילם נואר, אבל גם כזה שיש בו טוויסטים - וגם ויזואלית בנראות שלו".
איל: "מה שמדהים ב-VR זה שאנחנו יכולים, בתור סטודיו של שלושה אנשים בלבד, לעשות משהו יוצא דופן. אם היינו מפתחים משחק מחשב אולי היינו יוצרים משהו טוב - אבל כזה שאין לו סיכוי בכלל להיות על אותו מדף עם כותרים אחרים. זה קשור בעובדה שמציאות מדומה היא תחום חדש, ולוקח לאנשים זמן להבין את השפה של מדיום חדש. כשהתחילו הסרטים האילמים, היה נהוג שעומד אדם ומסביר את החלקים השונים בסרט, כי לוקח זמן עד שאנשים מבינים שפה של מדיום חדש, ומבינים גם איך להפיק אותו".
אסף: "בהתחלה סרטי קולנוע גם נראו כמו הצגה מצולמת. לא היה קלוזאפ, הכל צולם בשוט ארוך, לא היתה שפה קולנועית. בקולנוע אומרים Show, don't tell, אבל ב-VR גם זה לא מספיק. כי אתה יכול לעשות שואו אבל השחקן בכלל לא מסתכל, או מסתכל ומרוכז במשהו אחר. במציאות מדומה העניין הוא החוויה, מבינים מה קורה אחרי שחווים את זה בגוף ראשון".
המדיום החדש הזה מקבל בחודשים האחרונים דחיפה משמעותית. הקורונה משאירה אנשים סגורים בבתים ומשועממים, מחפשים מסכים וחוויות חדשות להידבק אליהם. ההשקה של אוקולוס קווסט - משקפי המציאות המדומה העצמאיים והנגישים יחסית מבית פייסבוק - בשנה שעברה נתנה גם היא דחיפה מחודשת לתעשייה, וחשפה את הטכנולוגיה לראשונה לקהלים מגוונים בכל העולם. עכשיו הכול שאלה של מומנטום.
איל: "כרגע יש המון אנשים מהצד השני שיושבים וצמאים לתוכן ב-VR. כשיוצאת סדרה חדשה בנטפליקס וכולם מדברים עליה, אתה אומר 'אוקיי, אבל יש עוד איזה עשר סדרות שאני מוכרח לראות'. אותו דבר במשחקי מחשב. אתה קונה ב-5 דולר באנדל של 30 משחקים, ואפילו לא משחק ברובם. כשיוצא משהו חדש ב-VR זה אירוע, ואנחנו רוצים לצאת בחלון ההזדמנויות הזה".
יש קהילה בארץ? יש למי להרים טלפון כדי להתייעץ?
איל: "ב-VR בטח אין קהילה. זה מרגיש קצת כאילו אנחנו יורדים במדרגות בחושך. יש בישראל גיימינג, הוא פשוט מאוד מוכוון מובייל. כשאנשים יתעוררו ויתחילו לראות את המספרים ב-VR, הם ילכו גם לשם".
אסף: "השבוע דיברתי עם דייב מ'וואן חמסה' (הסטודיו הישראלי שפיתח את Racket:NX - ה"ב), אבל זו לא ממש קהילה, זה וואן".
את "הסוד של רטרופוליס" הם מקווים להשיק לקראת דצמבר 2020, בסטים ובאוקולוס. בינתיים הם צריכים לנהל בעצמם גם מערך שיווק, פלייטסטים, ליצור שיח ולבנות קהילה סביב המשחק המתהווה. "אנחנו מתחילים עכשיו עם טוויטר ועם רדיט", אומר דניאל, "אבל אני חושב שמה שיפה זה שאף אחד מאיתנו הוא לא איש שיווק, ואנשים מרגישים את זה".
תגידו, במה אתם אוהבים לשחק?
איל: "האף לייף. אין תחרות בכלל. יש עוד דברים טובים, Moss זה כיף, סופר הוט זה אחלה, ביט סייבר".
אסף: "אני מאוד אוהב את Red Matter. הם עושים אסקייפ רום כמו שצריך".
דניאל: "אני חנון ענק של 'מלחמת הכוכבים', אז אני יכול לשחק לנצח בטריינינג מוד של Vader Immortal".
איל: "אני חושב שהתרגשתי יותר מהפרקים החדשים במשחק הזה מאשר מהפרקים החדשים של הסרט".
