להחיל ריבונות, למען הפרגמטיות

1 ביולי אמור היה להיות כ"ט בנובמבר החדש. גם אם זה לא יהיה היום, יהיה זה יום חג, יום שירה ומחולות, שבו החזון ההתיישבותי-ציוני יעלה קומה

יפעת ארליךפורסם: 01.07.20 , 12:02

(צילום: יואב דודקביץ' )

מציאות החיים ביהודה ושמרון, הנמשכת זה עשרות שנים, היא אנומלית. מצד אחד הקימה מדינת ישראל יישובים יהודיים בהר ובבקעה, מצד שני אזרחי ישראל תושבי יהודה ושומרון, ילדיהם ונכדיהם, חיים תחת שלטון צבאי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

החלום להגיע לשלום עם שכנינו נגוז זה מכבר יחד עם העשן שהיתמר מן האוטובוסים המתפוצצים של מלחמת אוסלו. אזרחי ישראל הבינו על בשרם כי בצד הפלסטיני לא הייתה ולא תהיה הנהגה אמיצה שתוכל להתפשר ולחתור לשלום. בעקבות כך נוסתה בעזה האופציה של נסיגה חד-צדדית, ניסיון שכשל והפך את ערי ישראל לבנות ערובה של מדינת חמאסטן וטיליה.

באין מוצא החליטה מדינת ישראל לא להחליט. להותיר את יהודה ושומרון תקועים בין לבין ולהסתגל למציאות חיים אנומלית. אלא שלאי-החלת החוק ביהודה ושומרון יש מחיר כבד. הזמן פועל לרעתנו. היעדר הכרעה מדינית על עתיד יהודה ושומרון מונע את התפתחות האזור ושגשוגו. ישראל פאסיבית, והרשות הפלסטינית, בחסות אירופית, משתלטת על שטחי C וקובעת עובדות בלתי הפיכות בשטח. הוואקום השלטוני בשטחי C הפך את יהודה ושומרון לגן עדן למזהמי ומשחיתי סביבה: זיהום נחלים, שריפת זבל ופחם, מחצבות פירטיות, הרס ושוד עתיקות.

ממשל טראמפ פתח לנו חלון הזדמנות היסטורי לצאת ממעגל הפסיביות ולקחת יוזמה לטובת מדינת ישראל וההתיישבות ביהודה ושומרון. בכל תסריט עתידי חצי מיליון מתיישבים יהודים ביהודה ושומרון לא יפונו מבתיהם. מאות יישובים וערים ביהודה ושומרון הם עובדה מוגמרת. השלטון הצבאי והגמגום הישראלי לא יכולים להימשך לעד. לכן, מי שמאמין בפרגמטיות, משמאל ומימין, צריך לאמץ את רעיון החלת החוק לפחות על היישובים.

אבל, לצערי, לתוכנית טראמפ קמו מתנגדים משמאל ומימין. המתנגדים משמאל, דוגמת עמיתי בן-דרור ימיני, רואים בסיפוח את סוף החזון הציוני. לשיטתם הסיפוח יביא בסופו של דבר למדינת אחת בין הים לירדן שתהיה מדינת ערבית או מדינת אפרטהייד. איני מבינה איך החלת חוק בשטחי C, שתעניק אזרחות לכמה אלפי פלסטינים, לצד המשך קיומה של אוטונומיה פלסטינית, תוביל למדינה ערבית או לאפרטהייד. בעיניי החלת הריבונות היא המשך פיתוחו של החזון הציוני שהיה מאז ומתמיד חזון של התיישבות, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו".

המתנגדים מימין, דוגמת דוד אלחייני, ראש מועצת יש"ע, אינם מוכנים לקבל את תוכנית טראמפ מפני שלכאורה כל קבלה של התוכנית פירושה הכרה של ישראל במדינה פלסטינית. בעיניי דומים אלחייני וחבריו למי שהתנגד להסכם החלוקה ולהכרזת המדינה בתש"ח. גם אז הקמת המדינה כללה הכרה במדינה ערבית ממערב לירדן וויתור לכאורה על חבלי ארץ רבים.

הפרגמטיות הציונית הגאונית של אז הייתה לקבל את הסכם החלוקה, להכריז על הקמת המדינה ולצאת בשירה ובמחולות לרחובות. הקיצוניות הפלסטינית, לעומת זאת, דחתה את הסכם החלוקה והניפה את חרב המלחמה. גם הפעם הם יחמיצו את ההזדמנות. מאז הפכה ישראל למדינה משגשגת ולמעצמה אזורית. מדינה פלסטינית, לעומת זאת, טרם קמה, ובינתיים הרשות הפלסטינית הפכה לסמל של שחיתות ונחשלות.

1 ביולי אמור היה להיות כ"ט בנובמבר החדש. גם אם לא יהיה זה היום, בוא יבוא היום שבו תחיל ישראל את ריבונותה על חלקים נרחבים ביהודה ושומרון. יהיה זה יום חג, יום שירה ומחולות, שבו החזון ההתיישבותי-ציוני יעלה קומה.