אמרתי לבתי: "למה שיירו עלינו?". ובכן, טעיתי

הפשיעה בחברה הערבית הגיעה גם אלינו, בני זוג העוסקים בחינוך, כשרעש היריות החריד את ביתנו בטמרה. מתי המדינה תיקח עלינו אחריות?

חולוד אדריספורסם: 06.07.20 , 00:13

חולוד אדריס

באוקטובר 2019, כמה חודשים לפני שגם הבית שלנו בטמרה הפך למטרת ירי, הצטרפתי עם משפחתי להפגנת האלפים מול תחנת המשטרה במג'ד אל-כרום בדרישה לפעול למען מיגור האלימות בחברה הערבית. קיווינו שהמחאה תאלץ את המדינה לשבור את שתיקתה הצורמת ולפעול באופן מיידי: להכין תוכניות כוללת למיגור האלימות וחיזוק החברה הערבית, להקצות תקציבים ולקבוע לו"ז ליישום. היינו תמימים. המדינה אכן הקימה ועדת היגוי למיגור האלימות, אבל עד היום, יותר מתשעה חודשים אחר כך, עדיין לא הובאה תוכנית לאישור הממשלה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ובינתיים זה הגיע גם אלינו. לפני כשבועיים, בשעות הלילה המאוחרות, שמענו פתאום ירי. כל כך קרוב, כל כך חזק. צעקנו לילדים לא לצאת מהחדרים. רצתי לבת שלי וחיבקתי אותה בניסיון להרגיעה. היא המשיכה לצעוק. "זה על הבית שלנו, זה עלינו". אמרתי לה שאנחנו אנשי חינוך, למה שירו עלינו?

אני פעילה בארגוני זכויות אדם ועובדת בעמותה שמקדמת שוויון ושותפות, ובן זוגי מנהל בית ספר טכנולוגי בטמרה הנחשב לאחד המצליחים במחוז. לא האמנתי שנהפוך למטרה. לא האמנתי שלהיות מחנך זו עבודה בסיכון. אבל התברר שטעיתי: היריות כוונו אל הבית שלנו.

לאחר האירוע קיבלנו טלפונים וביקורי סולידריות מכל החברה הערבית, כולל מנהלים ומורים שבאו להביע סולידריות וסיפרו על חוויות דומות שהם עברו, על הפחד שלהם מהמציאות המחריפה מדי יום, על איך זה השפיע עליהם ועל משפחתם, על אוזלת ידה של המשטרה ועל ההרגשה שהם לבד בזירה.

טורים נוספים בנושא:

בנובמבר האחרון נפתחה תחנת משטרה בטמרה. הבטיחו לחימה בפשיעה, חיזוק הביטחון האישי וסדר ציבורי. אבל גם השוטרים מהתחנה שבאו אלינו הביתה לאחר הירי הביעו בפנינו תחושת חוסר אונים וחוסר גיבוי מערכתי, מה גם שהיכולת של לובשי מדים בודדים לעשות שינוי היא אפסית כשאין מדיניות מערכתית מוסדרת ותמיכה ציבורית רחבה.

הממשלה מוכרחה לפתוח דיאלוג אמיתי עם הנהגת החברה הערבית ולפתח תכנית מקיפה המותאמת לצרכיה כדי לטפל בגורמי העומק שמאפשרים את הבעיה. האלימות היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר הנובעת ממחסור בתקציבים ובתוכניות חינוכיות לצעירים, מתת-פיתוח של הרשויות המקומיות ומהיעדר אופק לצעירים.

בהיעדר אפשרויות אחרות, צעירים ערבים רבים מוסללים לעולם הפשע. קרוב ל-40% מהם לא עובדים ולא לומדים ו-43% חיים בעוני (על פי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה). יותר מחצי מהצעירים מדווחים שאינם מוצאים עבודה חרף מאמציהם. הם מתמודדים עם תסכול, עוני, אבטלה והיעדר מסגרות לשעות הפנאי - תנאים ההופכים אותם לטרף קל עבור ארגוני הפשיעה. התוכנית למיגור האלימות בחברה הערבית חייבת להתייחס לא רק לשיטור ולזמינות הנשק שמייצרים אלימות בהווה - בעיות חמורות שמוכרחות לקבל פתרון מיידי - אלא גם לחינוך, עוני, דיור, תכנון, השכלה, ותעסוקה, שייצרו את האלימות של העתיד.

האלימות מחלישה את החברה הערבית: היא מדללת את תחושת הסולידריות והקהילתיות, מייצרת אינדיבידואליזם ובדידות ומחזקת פילוג בין המעמדות. חברה העסוקה בהישרדות ומאבקים פנימיים לא תצליח להתרומם. בתוך החברה הערבית יש הרבה רצון להיאבק בתופעת האלימות והפשיעה ולעקור אותה, השאלה אם נקבל גיבוי ומשאבים מהממשלה ואם המדינה תיקח אחריות גם על האזרחים הערבים שלה.