"הפכנו לאנשים בלי חמצן": הפנים שמאחורי מחאת העובדים הסוציאליים
יאיר מרגיש שאין לו את הכלים לעזור לאנשים, הילה ואבנר אוהבים את העבודה שלהם חוץ מביום קבלת המשכורת, בתיה עזבה את עבודתה כי היא נשחקת ואלה מתלבטת אם לחזור מחופשת הלידה למקצוע. העובדים הסוציאליים מדברים על התנאים שגרמו להם לזעוק ולפתוח במחאה
מרגישים תחושת שליחות – אבל לא מוכנים לעבוד יותר בשכר מחפיר ותחת אלימות: כ-2,000 עובדים ועובדות סוציאליים הפגינו אתמול (שני) בכיכר הבימה במחאה על העומס שהתגבר בצל הקורונה, השכר הנמוך והאלימות לה הם חשופים. במקביל הם פתחו בהשבתה כוללת של כל השירותים החברתיים במשרדי הרווחה, החינוך והבריאות, הרשויות המקומיות, ביטוח לאומי, הרשות לשיקום האסיר ועוד. אלו הפנים שמאחורי המחאה.
יאיר לוין (59), עובד סוציאלי, ירושלים
"אנחנו מוחים כבר הרבה שנים על השכר, העומס והביטחון שלנו, ואפשר להגיד שבאופן שגרתי אנחנו לא מקבלים שום מענה. המצב הזה לא מאפשר לנו לענות על הצרכים של האוכלוסייה שבה אנחנו מטפלים ואנחנו לא מקבלים מענה לצרכים שלנו בתור מטפלים. אני עובד 35 שנה בתחום. בחרתי במקצוע הזה בגלל שאנחנו חיים בעולם קשה ואכזר. אני מרגיש אחריות אישית ותחושת שליחות לתת יד לאנשים שצריכים עזרה בארץ. כל האנשים שמפגינים איתי עוסקים במלאכה הזאת. עלינו לתת שירותים מצוינים לאלה שהכי זקוקים לכך. זו המטרה שלנו ואין לנו את הכלים לעשות את זה. העומסים הלא הגיוניים והשכר הנמוך שמשלמים לנו גורמים להרבה עובדים סוציאליים לא לרצות להיכנס למקצוע החשוב הזה".
הילה (38) ואבנר (40) חי, עובדים סוציאליים, שדרות
"אנחנו מפגינים בשביל לדבר על שלוש סוגיות - שכר, מוגנות ושירותי הרווחה שקורסים במדינת ישראל. רוב החודש אנחנו ממש מרוצים מהעבודה שלנו, אבל ביום של המשכורת פחות. שנינו מרגישים שאנחנו עובדים בעבודה חיונית. אנחנו עובדים המון ולא מקבלים שכר שתואם את העבודה הזאת. יש לנו שני ילדים, אנחנו מנסים לקנות בית ללא הצלחה וכולם צוחקים עלינו שאם נעבוד בעבודה נורמלית אולי יהיה לנו סיכוי".
יוסף עכריה (48), מנהל רווחה, כאבול
"אנשים שמתחילים לעבוד בתחום הזה מרוויחים שכר מינימום ועובדים בתנאים קשים ללא אבטחה וגיבוי ממשרד הרווחה. אני מנהל המחלקה לשירותים חברתיים. זה אומר שאני אחראי על יותר ממאה עובדים – מדריכים, מטפלים ועובדים סוציאליים. אני צריך לנהל תקציב ובמצב הקיים זה קשה. בכאבול סגרנו 4 מועדוניות בגלל המצב העגום של המועצות המקומיות. לעובדים שלי מאוד קשה, אבל אני אומר להם לנסות להיות חלק מהשינוי שאנחנו הולכים לעשות במדינת ישראל. אני מעודד אותם להיות מעורבים, להשתתף בהפגנות כדי שבסוף נוכל ליצור את השינוי שאנחנו שואפים אליו. צריך להילחם למען העתיד של העבודה הסוציאלית ומחלקות הרווחה. האוכלוסייה זקוקה לשירות הזה. אני גאה במקצוע שלי ובעבודה שלי ורוצה שהרבה צעירים ירצו לבוא ולהשתלב בתחום".
דפנה בדזובסקי קושניר (45), עובדת סוציאלית, תל אביב
"השכר הנמוך שאנחנו מרוויחים לא מאפשר לי להתקיים בכבוד. אני עם שני תארים והכשרה בפסיכותרפיה ומרוויחה שכר רעב. פשוט לא מצליחה לגמור את החודש. אני עובדת עם גברים ונשים ששרדו פגיעות מיניות. אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת את המטופלים. לא הייתי רוצה לבחור שום מקצוע אחר. כדי לטפל באנשים אנחנו צריכים משאבים נפשיים וזקוקים בשביל זה לשקט כלכלי. אנחנו הופכים להיות אנשים בלי חמצן, ואנשים בלי חמצן לא יכולים לתת חמצן לאנשים אחרים. אני רוצה לעשות את העבודה הזאת מכל הלב וקשה לעשות את זה בתנאים האלה".
טלי קנטר (40), עובדת סוציאלית, מועצה אזורית גליל עליון
"להיות עובדת סוציאלית זה להיות בזמינות של 24 שעות ביום שבעה ימים בשבוע. באמת, בכל שעה של היום. אנחנו תמיד זמינות לכל פונה ולכל גורם במערכת. זה הגיע למצב שהבן שלי, בסך הכל בן 7, מעיר לי כשאני עונה בערב לבחורה אובדנית, ואומר לי שאני לא מקבלת מספיק כסף כדי לעשות את זה. אני זמינה בחופשים ובסופי שבוע. במהלך הקורונה עבדנו משבע בבוקר עד עשר בלילה. הגענו לביקורי בית גם אז. מ-2006 השכר שלי השתנה אולי באלף וקצת שקלים. האזרחים של המועצה שלנו שמו עוד כסף כדי שיהיו עוד תקנים. זה לא בא מהמדינה. ברוב לשכות הרווחה אין שמירה. אם מישהו פוגע בנו אין מי שיגן עלינו. עד שמגיעים זה כבר מאוחר מידי".
בתיה סיאני (40), עובדת סוציאלית, חריש
"אני כרגע לא עובדת, אחרי 22 שנה במקצוע אני מרגישה שעייפתי. זו עבודה אינטנסיבית מסביב לשעון שבעה ימים בשבוע. השחיקה אמרה לי לעצור רגע, והגוף והנפש אמרו לצאת לפאוזה. אני נשואה עם ילד, שזה חלק מהעניין. לקחתי הפסקה כדי לגדל את הילד שלי. מצאתי את עצמי מגדלת ילדים של אחרים ולא פנויה לבן שלי. פתאום קלטתי שיש לי ילד בן שנה שצריך אותי ואני צריכה לבחור בין עבודה לבית. העומס של העבודה שלנו לא תואם את השכר. זה מתסכל. אני אחזור למקצוע, הנשמה שלי בחרה במקצוע הזה. זו עבודה בהתנדבות אבל זה ממלא אותי".
אלה שלם (36), מנהלת תכנית בתחום של מוגבלויות בקהילה, גבעתיים
"אני כרגע בחופשת לידה, לא חזרתי לעבודה ואני מתלבטת אם לחזור למקצוע. ההתלבטות נובעת מהתנאים והעומס. עבדתי בצוותים ניהוליים ואחד הדברים שהיו לי מאוד קשים זה לנהל עובדים סוציאליים עם מעט מאוד משאבים. קשה לדאוג שיהיו מרוצים, קשה שיישארו, קשה להביא אנשים טובים. תמיד יש תחושה שיש חוסר בתקציבים, כוח אדם, מסגרות. יש לי שני ילדים. בתפקיד הקודם שלי היו תחתי בערך 100 מקבלי שירות שחלקם חסרי ישע, תלויים בנו באופן מלא. הייתי צריכה לתת לצוותים שלי מענה כל הזמן. אין ימים ואין לילות. בתור אמא זה מאתגר. העבודה הזאת היא המון ואני אמשיך לעשות את זה, אבל לא בהכרח כעובדת סוציאלית".
לפנייה לכתב/ת 
