ילדה שלעולם לא אפגש שוב
אמא שלי חלקה איתי את סודות החיים, ללא כל מאמץ או חשיבות עצמית, בדרכה.
הבטתי בעיניים היפות הנבונות שלה.
עינייה לפתע התכווצו כשהיא אמרה בעדינות: ״את זוכרת את החברה שלך, נעמה, מבית הספר היסודי? היא חולה, חולה מאד...״
חלפו בראשי ברגע אחד אוסף של זכרונות.
אני זוכרת את הביקור בבית של נעמה, כנראה הבית הכי יפה ומרגש שהייתי בו בחיי.
אני זוכרת שחשבתי לעצמי, עוד אז, כילדה, שבדיוק כזה בית הייתי רוצה יום אחד לעצמי. הבית היה מלא בצמחייה, אומנות וספרים מקיר לקיר. אביה נהג לשבת עם מקטרת, עם ספר ביד, מוקף במדפים של ספרים. ממש כמו שרלוק הולמס, בעיצומו של פיענוח תעלומה מסובכת. הייתה בו באבא שלה סמכות משולבת עם רכות ושקט שהיפנט אותי. את אמא של נעמה, אסתי, אני זוכרת היטב. ציירת מוכשרת וצבעונית. היה לה חיוך ענקי שנראה כאילו התפרש על כל פנייה, כמו בציורי ילדים. אני זוכרת אותה מלאה בחיוניות ושמחה עמוקה של חיים.
היה בבית משהו כל כך חי ונעים. בית של אינטלקטואלים, אנשים מרגישים, חושבים. ברבות השנים, זהו כנראה הבית היחיד שנצרב בזכרוני. בליבי, תמיד קיוויתי לשוב אליו, לגלות איפה הוא נמצא.
לא ראיתי אותם מאז שהייתי ילדה. גם את נעמה לא ראיתי כבר שנים.
בבוקר יום ראשון טיילתי ברחובות תל אביב יחד עם בעלי ושלושת ילדינו. אני רציתי לצעוד בדרך אחת, אבל בעלי התעקש כדרכו, להוביל אותנו בשביל אחר ולא מוכר. פנינו אל רחוב מוצל ומלא בעצים. כשנכנסנו לרחוב, התמלאתי התרגשות שקשה להסביר. היתה לי צמרמורת של התרגשות. הסברתי לו שהרחוב היפיפה הזה מוכר לי מילדותי. שאני זוכרת את עצמי עוד לפני עשרים שנה פוסעת כאן. כל פינה ברחוב ריגשה אותי. סימנתי לו את הבתים ואמרתי לו ״בכאלה בתים תמיד רציתי לחיות״ בתים תל-אביביים מלאי אופי, מסביב שדרת עצים יפיפה שמכסה את הרחוב כמו בסיפור אגדות קסום. שם הרחוב צלצל מוכר.
כמה שעות מאוחר יותר הבנתי מדוע. ״העורכת והסופרת נעמה צאל נפטרה בגיל 39, אחרי מאבק במחלת הסרטן...״ קראתי בכתבה שהזכירה באופן מצמרר את הכותרת על חייה של אחותי ז״ל שהופיעה באותו עיתון ממש כמה שנים קודם. ״האומנית שלי פדרמן נפטרה לאחר מאבק במחלת הסרטן והיא בת 39״. קשה להסביר מדוע חשתי ברגע אחד את הקשר בין השתיים.
אחרי שחלקתי את החדשות הקשות עם חברת ילדות משותפת, הכל, ברגע אחד התחבר. הבית של נעמה הסתתר היום, ממש בין העצים, ברחוב התל אביבי שריגש אותי כל כך רק כמה שעות קודם.
אני לא מחשיבה את עצמי אדם מיסטי. אבל עברה צמרמורת בכל גופי. שם זה היה. הבית של נעמה. הבית שתמיד ניסיתי לחזור אליו. ודווקא בבוקר שבו היא נפטרה, שם הייתי.
פתאם עלו בזכרוני זכרונות נוספים של נעמה.
המכתב שכתבה לי בסוף כיתה אלף כשנסעתי לגור בלונדון, בו היא ציירה את שתינו מחזיקות ידייים, השיער העבה של נעמה והאופן בו עמדה בחצר בית הספר ליד עץ ענקי וניגנה על חליל צד ברכות וברגש, בתמימות של ילדים. את החזרות שעשינו לסצנה של ״מחכים לגודו״ כשלמדנו על זרם האבסורד ועל כך שאחרי מלחמת העולם השנייה אנשים איבדו אמון באלוהים. ולמעשה הדמויות מחכות לגודו. שכנראה כמו אלוהים, מעולם לא יופיע.
בפעם האחרונה שראיתי את נעמה היינו נערות. היא החזיקה ספר של דויד גרוסמן. אני זוכרת את כמה נלהבת הייתה לספר לי שלמעשה הרכבת שהילד עובר בה במהלך הסיפור היא משל. כל קרון מסמל חלק אחר מאישיותו.
עם השנים אהבתה לספרות הובילה לדוקטורט יוקרתי. קיוויתי בליבי שנפגש ביום מן הימים, שנדבר על שירה, חיים ויצירה. שאלמד ממנה ואקשיב לה. לקולה הרך. לחכמה בה היא שוזרת ברכות את מילותייה. אבל היא כבר איננה.
ממש כמו אחותי. גם היא חייה חיים של אומנות, תעוזה ויופי אך לא זכתה להגיע ליעד הנכסף. לחצות את קו האופק אל עבר גיל ארבעים.
איך אסביר לה שלמרות שלא נפגשנו למעלה מעשרים שנה, היא עוד משורטטת היטב בזכרוני. שאני עד לא בשלה להפרד ממנה, שיש לי עד דברים שרציתי לומר לה. לא התראינו שנים והיא עדיין נוכחת וחשובה לא רק לילדיה ולאהוב ליבה. היא חשובה גם לי. אני, גם אחרי ששנים לא ראיתי אותה, מסרבת להפרד.
איך אתאר את הגעגוע לשלי ואלייך נעמה, למרות שאולי לא זכיתי מספיק להכיר.
אני מקווה שאתן יחד נחות.
נשפכות כמו מים. חופשיות אל הרוח ויודעות שהשארתן משהו, לכל מי שחלף לידכן. לכל מי שזכה אפילו לרגע להיווכח ביופכן. במהלך שלושים ותשע שנים.
