הטכנולוגיה תציל את האנושות? ממש לא בטוח

התשובה למכונה היא המכונה. (קלארק)

במאמר "חורים ברשת" (2005) עוסק מיכאל בירנהק באתגרים המשפטיים שמעמידה רשת האינטרנט בפני המשפטנים בבואם להתמודד עם סוגי טכנולוגיות סותרות - טכנולוגיות של חופש (אשר נתפסות בעיני אחרים כטכנולוגיות של אנרכיה) לעומת טכנולוגיות של אכיפה. "תוכנות שונות מאפשרות להתמודד עם מקצת התופעות שנוצרות על ידי טכנולוגיה אחרת", אומר בירנהק. המאמר מציג לדוגמה טכנולוגיות בתחום זכויות היוצרים המתמודדות עם יכולתן של טכנולוגיות מסוימות להעתיק קובצי מוזיקה בקלות, במהירות ובדיוק מוחלט. תוכנות ההגנה הללו קמו כדי להגן על קובצי המוזיקה, והן משתמשות לשם כך במגוון שיטות טכנולוגיות. מכך עולה שהטכנולוגיה היא כלי הנשק אשר נבחר לשם הגנה על היעד המותקף בכלי נשק דומה, מאותה אשפת חיצים. הטכנולוגיה היא שפת המענה לשאלה שנשאלה בשפה דומה, טכנולוגית. על מהלך תקשורתי הגֵב במהלך תקשורתי משלך, על תכסיס פוליטי הגב בתכסיס פוליטי משלך, על טכנולוגיה שמפיצה הודעות אימייל בכמויות גדולות, הגב בטכנולוגיות חסימה וסינון. בָּייט תחת בָּייט, שן תחת blue tooth.

כך ערן רשף רושף גיצים ודוהר על גב הצפרדע הכחולה שלו, משיב מלחמה בספאמרים בדיוק באותו כלי שבו הם משתמשים, מציב מולם שרתים הפזורים במרחבי הרשת ויורים חיצים לליבו של הדרקון לפי תזמון מדויק וספירה לאחור מהמפקדה של בלו סקיוריטי, יוצר סימטריה של אמצעים מול הבוט-נטים ומחשבי הזומבים אשר נפרשו כחיילים בצבאות הספאם.

כך הציבו מיליוני הורים מודאגים על סף דלתם האינטרנטית כלב שמירה טכנולוגי, תוכנת סינון מסרים, תוכנת האזנה לתכנים, תוכנת הגנה מפני אורב ואורח לא קרוא שעלול לצוץ ולהציץ דרך אתרי צ'אט, דרך רשתות חברתיות, דרך הטכנולוגיה המאפשרת. אם לנקוט בלשונו של בירנהק, הילדים משתמשים בטכנולוגיית חופש הנתפסת על ידי הוריהם כטכנולוגיית אנרכיה, ולכן הם מציבים מולה טכנולוגיית אכיפה.

הקָם לטכנלגךָ השכם לטכנלגוֹ

ב-1966, שנים לפני שהאינטרנט כבש ללא קרב את העולם, זיהה כבר אלוין ויינברג, מומחה לפיסיקה גרעינית, שפתרונן של בעיות חברתיות מורכב הרבה יותר מפתרון בעיות טכנולוגיות. הרשתות החברתיות, המחשב הביתי ואפליקציות הסלולר עוד לא היו אפילו חזון או חלום, אבל ויינברג כבר אמר בהתייחס לבעיות חברתיות: "זמינותו של פתרון טכנולוגי אלגנטי מסייעת לעיתים להתמקד בבעיה שהפתרון המוצע מתייחס אליה." ויינברג טען שהמענה הטכנולוגי נולד ומתעצב באופן טבעי אל מול הצורך, לא מתוך תהליך סדור ומסודר של זיהוי בעיה ובחירה בכלי הראוי לטיפול בה.

ציפיות גבוהות מדי. אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)

מוויינברג ועד קלינטון, מסטיב קייס ועד גורדון רוס וערן רשף, דוברים רבים המצוטטים לאורך הספר ואחרים קושרים עם השנים כתרים משיחיים-כמעט לטכנולוגיה, הפתרון לרבות מבעיותינו. הם ורבים אחרים רואים בה, בטכנולוגיה, את האופק שאליו נישאות העיניים בחיפוש אחר פתרון לקלקולים שמביא עמו העולם המתפתח, שמביאה עמה הקידמה. מרווין מבכה, במטפורה פואטית שנחרטה כמוטו לספר הזה, על הגישה הזאת ההולכת ונפוצה: "לעיתים קרובות אנשים מדמיינים שכמו מיכלאנג'לו המסתת באזמלו גושי שיש, כך טכנולוגיות חדשות תקרבנה את העולם למה שאמור היה להיות מלכתחילה." הטכנולוגיה היא המזור לכל - לא רק לבעיות שמקורן בהתקדמות הטכנולוגיה ובהתפתחותה, אלא גם לבעיות שמקורן חברתי, סביבתי או אחר. חזית יפנית קשה במלחמת העולם, זיהום אוויר, בעיית פריון - פנה אל הטכנולוגיה, אומר ויינברג. הטכנולוגיה חיצונית לרשת בעיותינו והתנהגותנו, מוסיף גילספי (2007) בניסיון להסביר את "הגישה הנאיבית" לדבריו של הנהייה אחר הפתרון הטכני: "אנחנו מקווים שמנעולי הדק יפחיתו את האלימות, שמצלמות ותוכנות לזיהוי פנים יבטיחו פרטיות וביטחון הציבור, שכרטיסי זיהוי חכמים יגנו עלינו מפני טרור, ששבבים יגנו על ילדינו מפני חשיפה לתכנים לא הולמים. בטכנולוגיות הללו גלומה הבטחה להשגת מטרות חברתיות, ובאופן כה יעיל, הוגן ולא-מפלה, הבטחה המבוססת על התפישה שטכנולוגיות מתקיימות מחוץ לשבריריות, לאינרציה ולאנוכיות של הפוליטיקה האנושית".

גילספי, ביקורתי כלפי נאיביות מסוימת אצל ויינברג, מנסה להסביר את האמונה הזאת בטכנולוגיה הכל יכולה וטוען שהגישה הרואה בטכנולוגיה כוח מתפתח באופן אינהרנטי היא פרדיגמה מערבית הנטועה עמוק בתוך האתוס התרבותי האמריקאי, אולם הוא מזהה את האמונה הזו כאשליה – טכנולוגיה כשלעצמה לא תוכל לעולם לפתור את הבעיות שהמצדדים בה מתיימרים לפתור. התקווה שטכנולוגיה חדשה תציל אותנו מהחֳלָיִים החברתיים המתמשכים שלנו גורמת לנו להסיט את מבטנו מהשאלה האמיתית – מה הם היסודות החברתיים של הבעיה, כיצד הם פועלים, ומדוע הבעיה הזאת נמשכת. מה הם הכוחות אשר עיצבו את הטכנולוגיה הזאת, מה היא אמורה להשיג ומה היא דורשת מאיתנו כדי להצליח. טכנולוגיות מתקנות גורמות להסרת האחריות מכתפיהם של אלו שהיו מעורבים ביצירת הבעיה וממתכנניה של הטכנולוגיה עצמה. ייתכן שתחושה דטרמיניסטית כזו יש בה כדי לפתות אותנו לחשיבה מהסוג הזה, שהרי כולנו היינו שמחים אם הפרוזאק היה מקרצף מכתפינו את הקשות שבדאגות. גילספי מצטט את רוב קלינג (Kling) בטקסט מ-1996, שם הוא מסביר שהחזיונות האוטופיים ביחס ליכולתה של הטכנולוגיה לפתור בעיות חברתיות נובעת מפשטותם, ובשל כך קל לציבור להבינם ולתלות בהם תקוות. בתרבות השזורה כה חזק במחויבות כלכלית ואידיאולוגית לשטף בלתי פוסק של מוצרי צריכה, התיישנות מתוכננת (של מוצרים, של טכנולוגיות) והבטחות מפוארות וראוותניות של פרסום, הטענה שהטכנולוגיה תרפא אותנו ממחלותינו היא תכסיס שיווקי שחוק לעייפה.

הטכנולוגיה הרוויחה ביושר את גודל הציפייה ממנה, הציפייה שתפתור בעיות, שתרפא מחלות, שתייצר מזון, שתציע פתרון תחבורתי יעיל. הטכנולוגיה היתה אפקטיבית במידה רבה בפתרון בעיות רבות, מהאתגר העצום שבשיגור אדם אל הירח ועד לאתגרים ארציים יותר כמו הידוק מספר דפים יחדיו. כשויינברג דן בסוגיה הזאת ב-1966, הוא מתח את גבולות התופעה עד לשאלה אם קיימים סוגים של בעיות אשר לא תוכלנה, או אסור שתוכלנה למצוא הסדרה באמצעים טכנולוגיים. כדי לתאר את השימוש בטכנולוגיה כדי להסדיר בעיות שבתחום החברתי, בעיות שבאופן מסורתי הוסדרו על ידי הפוליטיקה, החוק, המבנים הארגוניים או תהליכים חברתיים אחרים, טבע ויינברג מונח – "התיקון הטכנולוגי" (The Technological Fix).

ויינברג תיאר את השימוש בטכנולוגיה כגורם מסדיר, והשתמש במונח "תיקון טכנולוגי" שלא באופן ביקורתי. הטקסט נכתב בתקופת המלחמה הקרה, וויינברג, אשר בעברו לקח חלק ב"פרויקט מנהטן", ראה בנשק הגרעיני תיקון טכנולוגי למלחמה, שכן יכולתה של הטכנולוגיה להמיט חורבן והרס מהווה הרתעה בפני האגרסיביות הבין-לאומית. במרחק של חצי מאה, נראה שהנטייה למסֵך את הסימפטומים של קונפליקטים חברתיים מורכבים במקום לטפל טיפול שורש, ולתת את הדעת לתוצאות הפנייה אל הטכנולוגיה מציבה סימני שאלה מטרידים במישור האֶתי. בצד דוגמאות רבות מאוד של הצלחה טכנולוגית בפתרון בעיות (תרופות, תחבורה, חקלאות ועוד), נערמות לא מעט דוגמאות מטרידות, מתרופות להפגת דיכאון, תרופות להגברת קשב וריכוז, תוכנות ריגול אחר עובדים ומעשיהם, תוכנות ניטור התקשורת של הנוער, מצלמות ניטור מהירות כלי רכב בכביש ועוד. בחלק מהמקרים מופנית הטכנולוגיה לטיפול בסימפטומים (אנטי-וירוס אינם מכחידים וירוסים מהעולם אלא מגינים מפניהם בקונטקסט של מחשב בודד או של קבוצת מחשבים; תוכנות השגחה הורית אינן מגיעות עד למטריד אלא מגינות מפניו על ילד או על קבוצת ילדים וכו'), בעוד שלעיתים השורש ממשיך להרקיב, התופעה מתרחבת או לפחות אינה מטופלת, והתוצאה ארוכת הטווח אינה נלקחת בחשבון.

רוצים לקרוא את "טכנו.אנושי" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

גישה אחרת ייצג הסוציולוג אמיתי עציוני שהיה ער לביקורת הזאת וכינה את התופעה "קיצורי דרך טכנולוגיים" (Technological Shortcuts), אולם לא היה שותף לנימה הביקורתית וטען שמדובר בביקורת המבוססת על השערות ולא על עובדות ומחקר, ושלעיתים דווקא הטיפול בסימפטומים ולא בשורש הבעיה (עציוני מביא כדוגמה את תאורת הרחובות כטכנולוגיה למיגור הפשיעה מרחובות הערים) עשוי להניב פרי רצוי וחיובי.

הקושי הבסיסי הנוגע לתיקון הטכנולוגי או לקיצורי דרך טכנולוגיים הוא אי ההתאמה המובנית בין הבעיה (חברתית, רחבה ועמוקה) לפתרונה (טכנולוגי, מצומצם). ויינברג ועציוני מתייחסים בעיקר לבעיות חברתיות במובן הרחב של המושג – פשיעה, בריאות הציבור, עוני – ולבעיות רחבות היקף, אולם ניתן להשליך מהן גם על בעיות וקונפליקטים בעלי גבולות צרים ומוגדרים יותר. מול קונפליקטים ומחלוקות המערבים רשתות מורכבות של אדם ומכונה, של תוכנות וחוקים, של ילדים ופושעים, של חברות עסקיות וארגוני מתנדבים, תקצר ידה של הטכנולוגיה לבדה מלספק מענה רחב המהווה הסדרה למחלוקת. תיקונים טכנולוגיים אינם יורדים לשורש הבעיה, והם, במקרה הטוב, מענה זמני. הם פותרים בעיה אחת ויוצרים בכך בעיה אחרת. גם ויינברג, כמו עציוני, על אף שהפטרייה הגרעינית אולי סנוורה מעט את עיניו, הבין שהסדרה טכנולוגית היא קצרת רואי, קצרת יכולת וקצרת מועד.

רדוקציה של המחלוקות למופען הטכנולוגי

ואולי התופעה הבולטת ביותר לאורך הספר היא הפער הנוצר בין מורכבותה של המחלוקת ורב-ממדיותה לבין חד-הממדיות של הפתרון הטכנולוגי, ברירת המחדל, שהרי הרדוקציה הזאת של המחלוקות לפעילותם של משתמשי הטכנולוגיה היא רדוקציה המחטיאה את מהותן של המחלוקות, שהן מורכבות ורב-ממדיות הרבה יותר. ניכר כי פתרון חד-רובדי יניב תוצאות חלקיות בלבד אל מול בעיות ומחלוקות אשר במהותן הן רב-רובדיות באופן ניכר.

הפנייה אל הטכנולוגיה כמענה חד-ממדי ודאי שאינה מתארת את כלל הפעילות שננקטה בחיפוש אחר הסדרה. לצד הנטייה ההולכת וגוברת לפנייה אל הטכנולוגיה, ננקטו ונוסו והופעלו אל מול כל אחת מן המחלוקות אמצעי הסדרה נוספים, שאינם טכנולוגיים. הרדוקציה של המחלוקות לפעילותה של הטכנולוגיה ושל המשתמשים בה היא מקרה פרטי של השאלה שעליה הצביע ויינברג, ביחס ליכולת לעקוף בעיות חברתיות על ידי רידודן לבעיות טכנולוגיות: "לאור הפשטות של ההנדסה הטכנולוגית והמורכבות של התכנון החברתי, עד כמה ניתן לעקוף בעיות חברתיות על ידי רידודן לבעיות טכנולוגיות? האם ניתן לזהות 'תיקונים טכנולוגיים' מהירים לבעיות חברתיות עמוקות, 'תיקונים' מבוססי הטכנולוגיה המודרנית, אשר יבטלו את הבעיה החברתית המקורית?"

השאלה הזו מציפה שתי נקודות בולטות: זו רדוקציה אשר נוגעת במקום שבו מופיעה המחלוקת – היא מופיעה במחשב הנגוע בווירוס, בקיר ההודעות של הנער הסובל מבריונות ברשת, מופיעים הבוטים ומעתיקים אתרים שלמים, מופיעים הקוקיז ומטפטפים החוצה פרטים אישיים על המשתמש. זו רדוקציה למרחב המצומצם הנראה לעין, רדוקציה למחלוקת 'מקומית', וה'מקום' הוא המרחב הטכנולוגי, האינטרנטי. אך זו גם רדוקציה שמרדדת את ממדי הדיון לאלו הפוגעים ואלו הנפגעים – אם מוקד המחלוקת הוא מפגש בין תוכנות בקונטקסט של משתמשים מסוג מסוים, שם נשאר הדיון, וכך הוא מוצג ומאופיין, כמחלוקת הנוגעת לשימוש בתוכנות.

ניכר כי מחלוקות מתחילות להתקרב להסדרה או לייצוב בשלב שבו ישנה התערבות רב-רובדית המשלבת בין השחקנים המסדירים השונים: שחקנים אנושיים, שחקנים שאינם-אנושיים ושחקנים היברידיים, שלובים. דוגמה בולטת היא המחלוקת סביב סוגיית הבוטים, שבה שילוב שחקנים מסוגים שונים למערך מורכב של מענה מקדם את המחלוקת להסדרה.

עולה כי מרגע שבו התהליכים האיטיים יותר, אמצעי ההסדרה הפחות מהירים – חינוך, הסברה, רגולציה, חקיקה ואכיפה – מוקמים ומצטרפים לאמצעי ההסדרה המיידיים יותר והזמינים יותר – טכנולוגיה – סיכוייה של המחלוקת להגיע להסדרה גבוהים יותר. לא רק קצב שונה מבדיל בין אמצעי ההסדרה השונים, אלא גם מודעות החברה להכרח שבפנייה אל האמצעים הפחות מהירים ופחות מיידיים. לא כל המחלוקות מגיעות לשלב הסדרתי, אולם נראה כי סיכוייהם של קונפליקטים להיפתר גוברים כשתקיפתם נערכת בכיוונים שונים, בדיסציפלינות שונות. אך טבעי הוא שבעיות מורכבות ומולטי-דיסציפלינריות דורשות פתרונות מורכבים ומולטי-דיסציפלינריים.

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן

"טכנו.אנושי", אורי וינהבר, רסלינג, 272 עמודים