"לקראת קטסטרופה". תוכנית חדשה להסבה מקצועית
המכה הקשה שגרמה הקורונה לתחומים כמו תיירות, אירועים, מסעדנות ותעופה הותירה רבים מעובדיהם מחוסרי תעסוקה. תוכנית חדשה שתאושר בתקציב המדינה הקרוב תגייס את המעסיקים לבצע הכשרות, ותאפשר למובטלים ללמוד מקצוע נדרש תוך קבלת שכר מלא
בזמן שישראל מתקרבת בצעדי ענק למיליון מובטלים, בעקבות קריסתן של תעשיות שלמות שחדלו לפעול מאז התפרצות נגיף הקורונה, גובשה תוכנית לאומית שנועדה להכשיר את מפוטרי הקורונה למקצועות שתואמים את צורכי המשק.
התוכנית, שעלותה המשוערת היא יותר מ-600 מיליון שקל, זכתה לשם "המקפצה" וגובשה על ידי רשימה ארוכה של ארגונים מהמגזר העסקי ומהמגזר החברתי. היא הוגשה בתחילת החודש לממשלה, ומסקנותיה אומצו במסגרת התוכנית הכלכלית הרחבה "חיסון כלכלי" שבנו שר העבודה והרווחה איציק שמולי ושר הביטחון בני גנץ, שצפויה להיות מאושרת בתקציב הקרוב.
תוכניות ההכשרה המקצועית של משרד העבודה הקיימות כיום הן מיושנות ופעמים רבות אינן רלוונטיות לשוק העבודה בישראל, והמסיימים אותן מתקשים במציאת עבודה. בתוכנית החדשה המיקוד הוא בצורכי המשק והמעסיקים, שהם יהיו אלה שיאמרו באיזה מקצועות חסר להם כוח אדם, והמדינה תממן את ההכשרה למקצועות ספציפיים אלה תוך שילוב המעסיקים בהליך ההכשרה.
"קורסים מקצועיים הם כלי אדיר להנעה מחדש של המשק", הסבירה אתמול טלי ניר, מנכ"לית עמותת "121 – מנוע לשינוי חברתי", שיזמה את תוכנית "המקפצה". "רוב המפוטרים החדשים הם אנשים שחסרות להם מיומנויות רלוונטיות לעולם העבודה העכשווי, והקורסים יכולים לשדרג אותם. אנו מציעים מודלים לקורסים במימון ממשלתי, שמותאמים לצורכי המעסיקים, כי היום הם המוקד. ברגע שמעסיק יודע שחסרים לו עובדים מקצועיים ומוכן לקחת חלק בהכשרות, ברור שזו ההכשרה הכי נחוצה ורלוונטית כי היא מבטיחה כניסה לעבודה".
"משבר המובטלים בעקבות הקורונה ממחיש את הצורך להעמיד מחדש על הרגליים את כל מערך ההכשרות המקצועיות בישראל", אמר שר העבודה והרווחה שמולי. "זה אחד הכלים המשמעותיים בשעת חירום חברתית-כלכלית שכזו. לפי הנתונים שיש בידינו 70% מנפגעי הקורונה הם אנשים צעירים, רובם ככולם חלק ממעמד הביניים לשעבר, שעבד, התפרנס ובעל כורחו נקלע למציאות מסוג חדש שהאיום הגדול בתוכה היא שהוא ייזרק לעוני".
"יכולה למשוך רק עוד חודש-חודשיים"
"ב-11 השנים האחרונות עבדתי כמורת דרך", מספרת מרים כהן (68) מרמת גן, גרושה, אם לארבעה וסבתא לשישה. אני דוברת עברית, אנגלית ורומנית. אירחתי פה אנשים מכל העולם. ואז התחילה הקורונה והתעשייה הזאת קרסה. מאז שהשמיים נסגרו אני בבית, לא עובדת. סליחה, אני עובדת בלחפש עבודה. בינתיים יש לי רק קצבת זקנה ועוד 200 שקל לחודש תשלומים פנסיוניים. כלכלית יש לי אפשרות למשוך ככה עוד חודש-חודשיים. אבל גם מעבר למשכורת, בלי תעסוקה החיים די מאבדים משמעות. אני רשומה בחמישה אתרי דרושים, ולרוב המקצועות שמוצעים שם צריך תעודות ולימודים. יש הרבה תפקידים אדמיניסטרטיביים שדורשים מיומנויות מחשב שאני אפילו לא מבינה מה כתוב שם. אם אלמד את זה, זה יכול להגדיל את הסיכויים שלי למצוא איזושהי עבודה שהגיל פחות רלוונטי בה. זה יגביר את הסיכוי שלי למצוא פרנסה".
"הולכת להיות פה קטסטרופה"
"אני עובד כמנהל גן אירועים והפקות אירועים, ועכשיו זו הפעם השנייה שסוגרים לנו את הענף", זעם אתמול אלי רוט (32) מרמת גן, אב לשלושה.
רוט כואב את המצב הקשה שאליו נקלע התחום שבו הוא מוצא את פרנסתו. "אין מי שתומך בנו. גם כדי לקבל את דמי האבטלה שמגיעים לנו העבירו אותנו אוניברסיטה - תהליך יותר מדי מורכב בשביל לקבל את הכסף שאנחנו חושבים שמגיע לנו ביושר. אני רואה את כל חבריי בתחום האירועים, אלפי משפחות, ואנחנו מאוד חוששים - הולכת להיות פה קטסטרופה. התחום שלנו חרב, ואנחנו לא יודעים כמה זמן זה יימשך. מי יודע מה יהיה? יש פה הפקרות שחוגגת על חשבוננו, האזרחים הפשוטים, זה מרגיש שזורקים אותך לים ואומרים - תנסה לצלול, תצליח - תצליח, לא תצליח - תטבע.
"אני מאוד מודאג. יש לנו התחייבויות, כספים של ספקים, שכירויות. אי אפשר לעמוד בזה. לא הגיוני שפעם שנייה מוציאים אותנו לפסק זמן בלתי ידוע, והמדינה לא מסתכלת עלינו. הלוואי שמישהו היה תומך בנו. המקצועות בענף האירועים הולכים להיחרב. אני לא רואה איך אפשר להציל אותם כרגע. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים אלטרנטיבה ושוקלים לעזוב את התחום וללכת ללמוד תחום ניהול אחר, למשל ניהול תעשיות מזון, ואנחנו מקווים שהמדינה תעזור לנו בכך. אם המדינה שלנו לא תתעורר יהיה פה סדום ועמורה. זה לא הגיוני שבמשך שנים אנחנו משלמים למדינה, ובנקודת הזמן הקריטית הזאת יורקים לנו בפרצוף".
"מחודש לחודש המצב מידרדר"
"עד לפני הקורונה הייתי נהג הסעות, בעיקר של ילדים. עבדתי בזה 20 שנה. היום אני בלי עבודה. הוצאתי לחל"ת בגל הראשון, חזרתי לעבוד, ובתחילת החודש הוציאו אותי שוב", אומר בתסכול מאור זאדה (45) מירושלים, נשוי ואב לחמישה.
"זה השפיע לא טוב על החיים שלי. מחודש לחודש המצב מידרדר. אני מפרנס יחיד כי אשתי חולה ולא יכולה לעבוד. אני מרוויח שכר מינימום ואנחנו ממתינים כבר 12 שנה לקבל דירה מעמידר. למרות זה תמיד הסתדרנו ברמה הכלכלית. היו קשיים, אבל אין מה להשוות לתקופה הזו. מאז הקורונה קשה לנו. המצב רוח ירוד, המצב הנפשי, הרבה תסכול.
"אני לא מצליח לענות על הצרכים של המשפחה שלי. גם לילדים ממש לא קל. הם רואים את המקרר, שלא נראה כמו שהיה לפני הקורונה. בשבוע שעבר סגרו לנו את הגז בגלל חוב של 2,500 שקלים. אם לא היינו מקבלים עזרה מאנשים, לא הייתי עומד על הרגליים. אנשים טובים עוזרים לנו בקניות ובתשלומים. בזמן הקורונה הגשתי בקשה לצאת לקורס של מנעולנים דרך התמ"ת ולא אישרו לי. הייתי שמח שייתנו לי ללמוד כדי שאוכל למצוא עבודה חדשה ולהתפרנס".
לפנייה לכתב/ת 
