להיות הכי הכי

הטור כתוב בלשון נשית אך מכוון גם לגברים

כבר שלושה חודשים אני סוחבת שלושה קילו ולא מצליחה להיפטר מהם. חברה שלי, רזה במיוחד, חלתה בקורונה וירדה חמישה קילו בשבוע. כשהיא שכבה מעורפלת חשבתי על חוסר הצדק ודמיינתי שאני נותנת לה נשיקה על הפה.

אחוזי השומן לא צונחים, מה שאי אפשר להגיד על העפעפיים שמקנים לי עיני פאפי עצובות. שולי השפתיים מתעקלים לכיוון הלסת, שמחפשת נקודת חיבור עם מיתרי הצוואר הרופפים. גם העצבים שלי רופפים. הרופאה אומרת שוב שזה הגיל, וזה עוד יותר מעצבן.

מתוסכלות מהכל? שנו את תפיסת המציאות שלכן

השבוע שודרה בפעם המיליון 'בואו לאכול איתי', סדרת קאלט בערוץ הראשון, בה חמישה אנשים זרים מבשלים זה לזה כשהם בטוחים שאייל שני מתאים להיות הסו שף שלהם. הסדרה צולמה לפני שמונה שנים (אזהרת ספוילר: זכיתי!) וכשהבטתי באני מפעם על המסך לא הבנתי איך יכולתי להיות כל כך קשוחה עם עצמי. ברור לי שגם בעוד עשר שנים אסתכל על מי שאני היום ואחשוב בול אותו דבר.

מתי התחלנו להאמין שאנחנו חייבות להיות "הכי?" הכי חכמות, הכי יפות, הכי מוצלחות, הכי פצצות על חלל, הכי חברותיות, אמהות הכי טובות? איך זה שכולנו כל הזמן מנסות להיות מה שאנחנו לא, במסגרת איזשהו אידאל לא הגיוני שמותיר אותנו מתוסכלות ולא מרוצות ממה שיש?

הכל שאלה של תפיסת המציאות(צילום: shutterstock)

אפשר להאשים את ההורים שדחפו אותנו להישגים מעבר לגבולות היכולת שלנו, מפני שהם רצו להתפאר בנו או להגשים את עצמם דרכנו. אין הורה שלא עשה (עושה ויעשה) טעויות עם ילדיו, כי בואו נודה בזה – כהורים, אנחנו די מעפנים.

אנחנו לא באמת יודעים איך להתנהל, אז אנחנו מתמרנים, ממציאים, מחקים את ההורים שלנו או עושים ההיפך הגמור. כשאנחנו כבר מבינים מה עושים איתם, יש להם ילדים משל עצמם, וזו הסיבה שנכדים מתים על סבא וסבתא בשעה שההורים שלהם לעיתים קצת פחות.

המוח שלנו מחווט לכל תקלה אפשרית. מהרגע שנולדנו הודיעו לנו מה 'לא', מתוך רצון להגן עלינו, אבל כל מה ששמענו היתה ביקורת בטון מצווה, מבוהל או כועס: "לא, אסור, אל תגעי, אל תכניסי, תתרחקי, את בעונש, אל תעני לי, תיזהרי, תוציאי, מי מכניס גולה לאף, איפה יש אמבולנס".

כשהגדולה היתה בתיכון שמעתי את אמא שלי בוקעת מגרוני כששאלתי למה היא קיבלה "רק!" שמונים במבחן. הילדה נעלבה, בדיוק כמו שאני נפגעתי כמה עשורים קודם לכן, ולפתע קלטתי שאמא שלי לא רצתה לפגוע – היא פשוט לא הבינה איך ילדה של מאה מקבלת כזה ציון נמוך (יחסית לרוסיה פינת פולניה סמטת בת בכורה).

להפיל את האשמה על ההורים לא משחרר אותנו מאחריות למעשינו כנשים בוגרות (וכגברים, ברור). באיזשהו שלב אנחנו אמורות להפנים שיש בעולם גם הרבה 'כן' לצד 'לא', אבל בגלל שאנחנו "הכי", אנחנו עושות הכי טוב את מה שאנחנו מכירות: מחפשות למה זה לא יצליח, למה ניכשל, למה לא יאהבו אותנו, למה יעדיפו מישהי אחרת על פניי.

באנ.אל.פי מאמינים, שאם את יודעת להיכשל כל כך טוב במשהו, תדעי גם איך להצליח בו. דווקא עכשיו, כשהגרביטציה מושכת את הברכיים שלי למטה והעולם נמצא בכאוס שכמותו אני לא זוכרת בכל שנותיי (על זה אמרה רופאת הנשים: שימי מסכה!), זה הזמן שלנו להפוך לנשים של כן במקום נשים של לא.

זה הרגע לשנות את תפיסת המציאות שלנו ולדעת שאנחנו באמת הכי הכי, בכל רגע נתון. כרגע, למשל, אנחנו הכי זקנות ממה שהיינו, אבל הכי צעירות ממה שנהיה.

שלך,

גאיה קורן

מנחת סדנאות אני מלכה גרושה באושר , מנטורית להערכה עצמית ומרצה. עיתונאית בידיעות אחרונות.