חיבור מרגש של הגננת והאמא - בזכות הבן

אנחנו עוסקים לא מעט בתקשורת בפער הקיים בין הורים ואנשי צוות, בכעסים ובחוסר שביעות הרצון שמביעים שני הצדדים. אך כהורים, פעמים רבות, החיים מזמנים לנו מפגשים שונים וחיבורים יחודיים עם אנשי חינוך, כגון: המורה שהבינה ללב הילד שלנו או הגננת שאהבה את הילדה והעצימה אותה. לעיתים החיבורים האלו נעלמים במרוצת החיים ובשגרת היום-יום, ולעיתים החיים מפתיעים אותנו, הקשר מתחדש ונוצר חיבור ייחודי ומיוחד.

מימי זיו, אמו של ליאור זיו ז"ל, שנהרג בשנת 2003 במהלך פעילות מבצעית ברפיח, הכירה את עדנה פלטו, כאשר זו הייתה הגננת של ליאור בגן חובה. במהלך שנים רבות לא היה כל קשר בין השתיים. בשנה האחרונה, פנתה פלטו לזיו בהצעה שתאייר ספר ילדים שהיא כתבה. בין השתיים נוצר חיבור יחודי שבסופו יצא לאור, בימים אלה, ספר הילדים "תומי תום והטרקטור האדום" (הוצאת צמרת).

מימי זיו ועדנה פלטו(צילום: אלבום פרטי)

"אני חושבת שהחיבור הזה בינינו הוא פשוט לא יאמן, חיבור משמיים", מתרגשת זיו, כיום סבתא לשלושה נכדים (13, 11 ו-6), אומנית ומרצה לציור אופנה בשנקר. "אין לי ספק שליאור חיבר בינינו. ליאור היה ילד מאוד מיוחד, ילד מקסים שמוקף תמיד חברים ותמיד מחייך. גם אם הוא היה מפריע או עושה דברים שובבים אי אפשר היה לנזוף בו בגלל החיוך שלו. הוא היה עושה הכל עם המון חן, והוא גם תמיד ידע להשיג כל מה שהוא רצה, כולל היציאה לפעולה האחרונה".

מה קרה בפעולה האחרונה?

"באותו יום הייתה פעולה גדולה של איתור מנהרות ברפיח. ליאור היה תורן, והוא היה צריך לקרוא לכונן מהבית. במקום זה הוא התקשר למפקד והזכיר לו כי בעבר הוא הבטיח לו שהוא יהיה זה שיצא לפעולות האלו. המפקד סירב אולם ליאור לא ויתר, הוא ניסה לשכנע אותו והצליח.

"הוא הזעיק את הכונן שיגיע ויחליף אותו במשרד, והוא יצא לפעולה. באותה שבת הוא התקשר אליי והודיע לי שהוא נוסע לבאר שבע. זה היה לי מוזר, ותהיתי מה פתאום באמצע השבת שולחים אותו לבאר שבע?

"זו הייתה תקופה לא פשוטה, תקופה שבה הייתה האינתיפדה. חששתי מכך שהוא נוסע באוטובוסים, ובכלל ממה שעלול לקרות ולכן ביקשתי שיתקשר אליי כשהוא מגיע. הוא התקשר אחר הצהרים והודיע שהוא הגיע. רק מאוחר יותר נודע לי שהוא התקשר מעזה. באותו יום, בשעה שלוש לפנות בוקר, כשבאו להודיע לי שהוא נהרג בגבול, הייתי בטוחה שזו טעות ושזה לא יכול להיות. גם היום, 17 שנה לאחר מכן, אני עדיין בטוחה שזה לא יכול להיות".

ליאור זיו ז"ל ואמו(צילום: אלבום פרטי)

עדנה פלטו, סבתא לשני נכדים (3.5 ושנה וחצי) ומחברת הספר, מספרת כי היא זוכרת היטב את ליאור ואת הוריו: "בשנותי הראשונות בהוראה הייתי גננת בגן ילדים בנאות יהודית שבחולון. היו לי שני מחזורים של גילאי 6-3, וליאור היה במחזור הראשון.

"הוריו היו מאוד מעורבים בחיי הגן ותמיד שמחו לסייע לנו לצוות ההוראה ככל יכולתם. מימי סייעה לנו רבות בהכנת איורים לסיפורים או לדפי משימה. בכלל, ליאור זכור לי היטב, הוא היה ילד קטן יחסית לגילו עם שיער שטני חלק, ילד שובה לב. הוא היה ילד חברותי, יצירתי, עדין ורגיש, ועל כן מאוד גוננו עליו. הוא לקח חלק בכל הפעילויות שהיו בגן ותמיד שיתף פעולה. הוא היה ילד טוב ומנומס שדיבר בעדינות, היה לו חיוך מקסים וצחוק מאיר עיניים".

איך נוצר החיבור העכשווי בינך ובין מימי?

"מימי היא אמנית מוכשרת ומשמשת עד היום כמורה לציור אופנה. כשחיפשתי מאיירת היה ברור לי שאפנה אליה הן בגלל הקשר לליאור ז"ל שנשאר חקוק בזיכרוני, והן בשל העובדה שחשוב היה לי שהאיורים יעשו בצבעים רכים מאוד כמו נפשם הרכה של קוראי הספר. היה לי גם חשוב מאוד הקשר האישי עם המאיירת על מנת שהספר יביא לידי ביטוי בצבעיו החמים את האופטימיות והשמחה שהם חלק מהותי מגישתי לחיים. בכלל, המסר שניסיתי תמיד להעביר כגננת וכמורה בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד הן לתלמידים והן להוריהם הוא אופטימיות ושמחת חיים".

קראו עוד:

הדרך המוכחת להצלחה שאפשר ללמד ילדים

הילד ה"שקוף" שהפך לגנן בגן ילדים

בן או בת? הילדים מחליטים בקייטנה מי הם

"לפני כשנתיים עדנה פנתה אלי והציעה שאאייר את הספר, ובמשך מספר חודשים נוצר בינינו שיח לגבי האיור של הספר. ציירתי הכל ביד, בצבעי מים, כולל סקיצות. כשסיימתי לאייר את הספר, החלה תקופת הקורונה. היא צלצלה שוב וביקשה שאאייר את הכריכה. זה היה כבר ממש קשה עבורי. הייתי במצב לא פשוט אבל בכל זאת עשיתי את זה".

"קשה מאוד להיות בסגר לבד ביום הזיכרון"(צילום: אלבום פרטי)

מה היו האתגרים שלך בעבודה על הספר?

"בהתחלה היו לי חששות מקצועיים בעיקר כי אף פעם לא איירתי ספר מקצועית. ואז אמרתי לעצמי שאני מאיירת עם הנכדים שלי, ואין לי בעיה לאייר איורי ילדים והתחלנו לעבוד ביחד.  

"ככל שהזמן עבר והגיע יום הזיכרון כבר הייתי במצב נפשי מאוד קשה. יום הזיכרון הגיע לאחר תקופה ארוכה שהיינו לבד. התמיכה הייתה בזום, האזכרה בזום ויום הזיכרון בזום. עם כל הזיכרון הטוב, מאוד קשה בלי החיבוק המשפחתי. בכלל, תקופת האזכרה ויום הזיכרון אלו ימים שתמיד קשים עבורינו, אז להיות בסגר לבד בבית זה בלתי נתפס, זה היה ממש הזוי.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

"כתבתי בפייסבוק שאני לא הולכת לבית הקברות ושבערב נדליק נר ליום הזיכרון. אנשים הדליקו בארץ ובעולם כמויות אדירות של נרות, ואני הייתי בהלם. שלחו לי המון בפרטי. זה היה מרגש ומחמם את הלב".

"אני חיה לפי משפט בודהיסטי, גם בזמנים הכי קשים שלי בקורונה וגם בזמנים הכי קשים באבל יש משפט שאומר: 'ציפורי העצב מעופפות תמיד מעל ראשך אבל אל תיתן להן לקנן בתוך שיערותיך'.

"הייתה תקופה שרציתי למות אחרי שליאור נהרג אבל מהרגע שבחרתי לחיות אני חיה היטב, הן עבורי והן עבור משפחתי. אני עושה מה שטוב לי ונהנית ממה שאני עושה. אני חייבת לציין שגם מהעבודה על הספר הזה מאוד נהניתי, וגם מהתוצאה. כיף לי שאנשים יקנו את הספר ויקריאו לנכדים שלהם, אני נהנית מכך שעדנה זכתה להגשים את החלום שלה, ומכך שהצלחתי לעשות טוב לאחרים".