דרושה: ועדה עם אומץ / דעה

שר החינוך מתכוון להקים ועדה ציבורית שתבחן את צמצום הריכוזיות של משרד החינוך תוך העברת סמכויות למרחבים המקומיים. בהנחה שההצעה תעבור את ועדת ההסדרים ומכשולים אחרים שאורבים לה בדרך, מדובר במהלך שיש לו פוטנציאל להיות רפורמה משמעותית, שתסייע למערכת להיחלץ מהקיבעון והשמרנות המאפיינים אותה. כדי שזה יקרה, הוועדה צריכה לענות לעומק על שתי שאלות מרכזיות.

ראשית, הוועדה צריכה לבחון מהן המטרות המרכזיות שמדינת ישראל מבקשת להשיג באמצעות חינוך הדור הבא של אזרחיה, ברמה הממלכתית. זו אחת השאלות המורכבות ביותר בתחום שהתשובות הניתנות לה נובעות, בראש ובראשונה, מתפיסת מטרות החינוך של המשיב.

מנכ"לית מכון דוידסון, ד"ר ליאת בן דוד (צילום: איתי בלסון)

היא צריכה להביא בחשבון את מאפייני הלומדים, פרופיל מקצוע ההוראה, המיומנויות והתכנים המינימליים ההכרחיים לכל ישראלי באשר הוא. במדינת ישראל על שבטיה השונים, הבעיה האמתית אינה נובעת מכך שהוועדה צריכה לעשות זאת ללא הבדלי דת, מגדר, מגזר או מעמד סוציו אקונומי, אלא מהשאלה אם היא תצליח לעשות זאת ללא התערבות והטייה של אג'נדות פוליטיות שונות ומתנגשות.

לשם כך, היא חייבת לענות על השאלה השנייה, הדורשת אומץ, יושרה וכושר מנהיגות - ולכן היא גם קשה יותר: מהו תפקידה של הממשלה בהשגת מטרות אלה. כיום, כל היבטי המערכת החינוכית נשלטים על ידי המדינה. תקצוב בתי הספר, גודל הכיתות, מבנה הלימודים, התכנים ושיטות הלימוד - עד כדי פירוט של ספרי ועזרי הלימוד ואפילו האתרים שמשרד החינוך "מאשר" להשתמש בהם, מצב שהוא לא פחות מאבסורד בעידן שבו המידע פתוח ונגיש לכל.

כל אלה ועוד מוכתבים היום על ידי משרד החינוך, הנשלט על ידי הממשלה. הוא גם זה שמתיימר להחליט מי רשאי לעסוק בהוראה, מה יהיה שכרו וכיצד ימומנו הוצאות בתי הספר. משרד החינוך קובע מדיניות, מנהל, מפקח, מפתח, מודד, מעריך, מבקר וגם מעסיק. ריכוז כל סמכויות החינוך בידי משרד ממשלתי יוצר בהכרח שליטה פוליטית על ההחלטות המתקבלות. נוסף לכך שמונופול ממשלתי כזה יוצר סרבול בירוקרטי החונק כל יזמות, יצירתיות וחשיבה חופשית משמעותית, הוא בעיקר מחזק בקרה ואינדוקטרינציה.

חופש המחשבה וביטויה תמיד הפחידו שלטונות, במיוחד כאלה שהזכות למגוון דעות ועשייה לא בהכרח היו חלק מרכזי מתפיסתם הפוליטית. כאשר מאפשרים לשונות האנושית לבוא לידי ביטוי באמצעות עידוד מגוון של גישות ותכניות, נוצרת תחרות חופשית בין רעיונות, הצלחות וטעויות והחברה יכולה ליהנות ולצמוח מתוך מקצועיותם וכישוריהם של אנשי החינוך שלה.

החלטת השר להקים ועדה ציבורית שתבחן שאלות אלה, היא החלטה ראויה הדורשת אומץ וראייה ארוכת טווח. נותר רק לשאול, אם לחברי הוועדה יהיה אומץ להשיב עליהן ללא משוא פנים, אם לשר יהיה גם האומץ הנדרש כדי לאמץ את המסקנות ואם הממשלה הנוכחית תשרוד די זמן כדי ליישם אותן.

ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דודיסון לחינוך מדעי