מנכ"ל המלון הסקוטי נהרג בתאונת אופנוע - איבריו הצילו חמישה
פיטר היילה בן ה-56 נפגע באורח אנוש מרכב לפני שבוע. הוא נשא כרטיס אדי, ומשפחתו הסכימה לתרום את איבריו, שהושתלו בחמישה ישראלים. בתו טל: "אבא הקדיש את חייו לעזרה לאחרים, גם באמצע הלילה והוא היה מתרגש לדעת שהציל אחרים"
זה היה אמור להיות סופו של שבוע רגיל עבור פיטר היילה, מנכ"ל המלון הסקוטי בטבריה: במוצאי שבת הוא עלה על הווספה שלו אותה בנה במו ידיו, ובתוך דקות התנגש בו בעוצמה רבה רכב, ופצע אותו אנושות. בבית החולים קבעו הרופאים שהוא סובל ממוות מוחי נשימתי. משפחתו שנושאת את כרטיס אדי וידעה שגם פיטר חתם עליה, תרמה את איבריו להשתלה, מהם ניצלו חייהם של חמישה בני אדם.
לחתימה על כרטיס אדי
היילה ז"ל, בן 56, עבד בעשר השנים האחרונות כמנכ"ל המלון הסקוטי בטבריה. במוצאי שבת הוא נמצא מוטל על הכביש במצב אנוש ופונה לבית החולים תל השומר. מאחר שלא ניתן היה לזהותו, לבית החולים לקח שעות ארוכות עד שאיתרו את משפחתו וביקשו שיסורו בדחיפות לבית החולים.
"תמיד הרגשתי את אבא שלי בכל דבר וידעתי שמשהו לא בסדר במוצאי שבת", מספרת טל היילה, בתו. "ביום ראשון לפני שבוע, מבית החולים התקשרו לאימא שלי וביקש שנבוא בדחיפות. הדקות עד ששמענו מה מצבו, הרגישו לנו כמו נצח. הצוות, שהיו המלאכים שלנו, הכניסו אותנו לחדר שלו בטיפול נמרץ אחרי שהכינו אותנו למצבו הקשה. הם עטפו אותנו בכל דקה שנלחמו על חייו, אבל הבהירו לנו מהרגע הראשון עד כמה קשה מצבו".
לאחר יומיים שבהם היה מאושפז במצב אנוש, ביצעה ועדת רופאים בדיקה שהראתה שהיילה סובל ממוות מוחי נשימתי, שמעיד על נזק בלתי הפיך. "כולנו חתומים על כרטיס אדי וגם אבא", מספרת טל, "אחרי סיום הבדיקה באו לדבר איתנו, והסבירו לנו שבגלל שהגוף שלו נשאר שלם, יש אפשרות לתרום את איבריו. הכל היה מאוד טרגי, לקח לנו זמן לעכל, לנשום, להסתכל אחד לשני בעיניים, אבל ידענו שזה מה שאבא היה רוצה", מספרים בני המשפחה.
"אבא היה אדם אוהב ותמיד מלא נתינה לאחרים. יכולת להתקשר אליו גם בשלוש לפנות בוקר, והוא היה מגיע תוך דקות, גם אם זה אומר שלא יישן כל הלילה וימשיך ישר בבוקר לעבודה. הוא אהב את החיים, ידע ליהנות מהם, והיה רוצה להציל אחרים גם במותו שלו.
"זה מדהים לחשוב שהוא הציל כל כך הרבה. מהאסון שנחת עלינו, נתרמו הריאות שלו, הכבד, הכליות, הלב והקרניות. זה מרגש אותנו ומנציח אותו. אני מקווה שקצת מהטוב שבו, מהמיוחדות שלו, והאנושיות יוטמעו באלה שזכו לחיים חדשים. איבדנו אדם שהיה הלב שלנו, ובצער האיום שלנו אנחנו מתרגשים שלפחות המושתלים ומשפחותיהם יקבלו חיים חדשים".
זכו לחיים חדשים
מתרומתו של היילה, הושתלו כליה בחולה בת 26 בבית החולים בילינסון, כליה נוספת בחולה בן 39 בבית החולים סורוקה, כבד הושתל בחולה בן 53 בבית החולים איכילוב, הלב הושתל בגבר בן 67 בשיבא והריאות בחולה בן 72 בבית החולים בילינסון.
הלב הושתל בגופן של חולה הלב מוחמד כיאל במרכז הרפואי שיבא, על ידי ד"ר יגאל כסיף, פרופ' ליאוניד סטרניק ופרופ' יעקב (ג'יי) לביא, מנהל יחידת ההשתלות. "תרומת הלב הצילה את חייו ותאפשר לו חיים בריאים בלא תלות בלב המלאכותי המופעל בסוללות בו נתמך במהלך השנתיים האחרונות", הסביר פרופ' לביא, "החולה מתאושש ממנה במהירות וצפוי להשתחרר לביתו בעוד כשבוע".
את הריאות קיבל חולה פיברוזיס ריאתי בן 70, שבת זוגו תרמה לפני שנים את ריאותיו של בעלה המנוח שנפטר בפתאומיות. את ההשתלה ביצעו בבית החולים בילינסון פרופ' דן ערבות, מנהל מערך לב חזה, ד"ר יורי פייסחוביץ מנהל היחידה לכירורגית חזה במחלקה לניתוחי לב וחזה וד"ר ירון ברק מנהל היחידה להשתלות בית חזה במערך לניתוחי לב וחזה.
מושתל הריאות לקה באופן פתאומי במחלת "פיברוזיס אידיופטית". מדובר במחלה שהסיבה לה לא ברורה. היא מופיעה בפתאומיות, באנשים ללא גורמי סיכון, שאינם מעשנים, ולא היו חשופים לרעלנים מזיקים. "אנחנו רואים מקרים רבים כאלה בשנים האחרונות", מספר פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות במרכז הרפואי רבין, "לא ברור למה זה קורה, אבל ההשלכות טרגיות, עד לצורך להתחבר לחמצן 24 שעות ביממה. הדרך היחידה לחזור לחיים בריאים היא השתלת ריאות".
"השתלת הריאות סגרה כמה מעגלים מרגשים", מוסיף פרופ' קרמר, "אשתו של המושתל, קיבלה לכאורה חזרה את הריאות שתרמה בעצמה מבעלה המנוח לפני 18 שנים. השתלת הריאות עכשיו, הצילה את המושתל באופן כפול, גם ממחלת הפיברוזיס הקשה שבה לקה ומצבו הלך והידרדר, וגם בעטייה של מגפת הקורונה, שהעמידה אותו בסכנת חיים יומיומית. השתלנו כבר למעלה מ-800 חולים, כל מקרה הוא מרגש, אבל הפעם ההתרגשות עילאית כשנסגרים כל כך הרבה מעגלים בהשתלה אחת".
"ההשתלה היא המאורע המאושר בחיינו", מספרת ת', בת זוגו של מושתל הריאות, שתרמה בעצמה את איבריו של בעלה המנוח לפני כמעט שני עשורים, "הייתי במקום הזה, של הטרגדיה הנוראית שבה איבדתי את בעלי, וידעתי שהוא היה רוצה להציל חיים במותו. אין מילים לתאר כמה זה קשה, אבל זו שליחות מהמעלה הגבוהה ביותר.
"הייתי רוצה לחבק את המשפחה שתרמה והצילה חיים", היא מוסיפה, "אני מקווה שבצל האובדן המר והעצבות הגדולה, הם יהיו מאושרים, שיקירם ממשיך לחיות בגופם של אחרים. אני מעריצה אותם, הם נגעו בצו עליון".
לפנייה לכתב/ת 
