לאבד 25 שנים מהזיכרון, ברגע אחד: פרק מהספר "זה שהיה כאן קודם"

הנה מה שקרה קצת לפני שהעולם שלו נמחק.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, סוף משמרת עמוסה ורועשת באינטרפול. המקום כבר היה ריק מלקוחות. יוני עמד מאחורי הבר וניקה את משטח השיש השחור והארוך במטלית ספוגה באלכוהול תשעים אחוז. הלילה היה תורו לסגור את המקום.

כך עבדו מהיום שהקימו את הבר – בימים שבהם יוני פתח משמרת, יותם סגר, ולהפך. יותם קבע את סידור העבודה הזה, הוא גם זה שראיין את העובדים, ניהל את הכספים, את הקניות, את המטבח ובחר את המוזיקה. גם הרעיון לפתוח בר היה שלו. יוני התלבט במשך יום והסכים. למה לא, בעצם? אפשר להירשם לאוניברסיטה גם בשנה הבאה. הוא לקח על עצמו את נושא האלכוהול ולמד את העבודה תוך כדי מזיגת משקאות איומים, לומד על בשרם של האורחים הראשונים. כאלה היו מאז ימי בית הספר היסודי – יותם יוזם ויוני מצטרף ומתאים את עצמו, משלימים זה את זה באופן לא שוויוני.

יוני סיים לסגור קופה, לספור את הכסף ולהכניס אותו לשקית ההפקדות, את רשימת הקניות למחר השאיר צמודה לדלת המקרר הגדול עבור חנה הטבחית שלהם. הוא כבר אסף את כל הכוסות השטופות מהכיור במטבח, הבריק ותלה אותן הפוכות על מתלה העץ הישן שמעל הבר. בדרך כלל הוא לא מיהר כשהיה צריך לסגור. באותו לילה כן.

עמית מילאה בינתיים שקיות סוכר וסוכרזית בקעריות חרסינה קטנות שנשאו בחזיתן את הכתובת 'אינטרפול' באותיות לועזיות, הכניסה מפיות לדיספנסרים, הבריקה סכומים וסידרה אותם בתוך המגירה. גם היא עבדה מהר. הוא אהב לראות אותה עובדת, תנועותיה היו חזקות ובטוחות ממש כמוה, שערה הארוך והבהיר היה אסוף. לראשונה מאז הכירו, לפני כמה חודשים, הם תכננו לחזור לדירה שלו יחד. הערב, אחרי כמה שבועות שבהם לא ידע איך להגיד לה מה הוא מרגיש כלפיה, הפתיע אותה וגם קצת את עצמו, ממש בשיא העבודה, כשהגיש לה מעבר לבר שתי כוסות של שליש וכוס אחת של חצי ליטר גולדסטאר, במקום להגיד לה, "שולחן ארבע־עשרה, שני שליש, אחד חצי," הוא אמר שישמח מאוד אם תבוא אליו הלילה אחרי המשמרת. "זה יכול להיות משהו שאפשר לנסות אולי," הוא סיכם במגושמות אופיינית. ועמית, חצי נעלבת חצי צוחקת שאלה, "משהו שאפשר לנסות אולי?" היא לקחה את הבירות לשולחן ארבע־עשרה ולא רמזה במילה או במבט אם היא מעוניינת או לא. רק בסוף המשמרת, כמה דקות אחרי שהתרוקן המקום, כשעזרה לו לסגור קופה, היא אמרה, "אבל אם המשהו הזה שאפשר לנסות אולי, לא יצליח, אתה לא מפטר אותי. אני צריכה את העבודה כאן."

הוא המשיך לנקות את הבר, ליבו פעם מהתרגשות. היה בה משהו יוצא דופן בעיניו, מין קשיחות חיובית שכל כך חיפש אצל אנשים. ביטחון עצמי ברור אך נטול שחצנות. רק ארבעה חודשים קודם לכן היא נכנסה לבר קצת לפני שעת הפתיחה ושאלה אם צריך מלצריות. הוא יצא אליה מהמטבח בידיים רטובות, בחן אותה במבט ארוך ואמר שיותם השותף שלו, "שאחראי בעצם על העובדים פה, צריך עוד מעט להגיע, וכדאי שתחכי לו." בעודו מדבר, היא הושיטה יד וסידרה בלי משים את צווארון חולצתו העקום במין אינטימיות שהפתיעה אותו. היו לה כתפיים רחבות, ידיים חזקות, עצמות לחיים גבוהות ומבט מבין בעיניה הצלולות, כזה שאומר – אני יודעת מה עובר עליך ואני איתך.

לימים למד להכיר שכך תמיד נהגה באנשים. הייתה בה ישירות פשוטה ולא מתחנחנת. עמית עשתה מה שחשבה לנכון, אמרה את הדברים כמו שהם ולא הלכה מסביב. כך גם הדרך שבה השיבה להצעה שלו לבוא אליו הערב, כאילו זה היה ברור מראש לשניהם. הוא היה מאוהב בה מהיום שבו סידרה את צווארון חולצתו בלי לחכות לאישור או לשאול אם זה בסדר.

הוא זכר בבירור את האור המהבהב של הפיצוצייה ממול משתקף בלוח השיש של הבר בשעה שהבריק אותו, את השיער הבהיר שלה משנה צבע מירוק לאדום לפי צבעי הניאון של השלט שהאירו מבעד לחלון. הוא זכר שהיא חייכה אליו כשקלטה שהוא בוהה בה, יותר מכול אהב את החיוך שלה. אחת משתי שיניה הקדמיות הייתה שבורה במקצת, מין שבר אלכסוני קטן, כמעט בלתי נראה, שקלקל את הסימטריה המושלמת של פניה והקנה לה מראה של ילדת רחוב חצופה. הוא חשב שאולי השבר הקטן הזה הוא שהפיל אותו בפח. אולי בגללו התאהב בה. ואז באבחה אחת, כמו במכה חדה, ירד עליו מסך שחור, והכול החשיך ונעלם.

הוא לא הכיר אף אחד מהאנשים שהקיפו אותו. הוא שכב בוודאות בבית חולים בישראל, כולם ידעו מי הוא, אבל לא היה שם אף אדם שהכיר. איפה הוריו? איפה דודי אחיו, איפה יותם השותף שלו, איפה עמית, ובכלל, איפה כולם?

רופאים נכנסו לחדרו ויצאו ממנו, בדקו את עיניו, את ראשו, הסיעו את המיטה שלו לרנטגן ולסריקות שונות והחזירו, מיששו, בחנו, לקחו דם, הציצו לתוך אישוני עיניו בפנסים ולא הפסיקו לדבר עליו כאילו לא היה שם. רוב הזמן ישן. כשהתעורר מדי פעם, היה נאנק מרוב כאבים, ומישהו תמיד מיהר לגשת אליו, מנסה לקרוא לו כדי לבדוק אם הוא מגיב, ושואל, "מה אתה צריך, יוני, מה אפשר לעשות בשבילך?" אבל הוא לא הצליח לענות. אישה אחת, כבת חמישים, נמוכה ומלאה, שערה קצר ואפור ועיניה כחולות ועצובות, כמעט לא משה ממיטתו. הוא חשב שהיא האישה האפורה ביותר שראה בחייו. היא החזיקה בידו וליטפה אותה תוך כדי שהיא אומרת, "אני כל כך מצטערת, יוני. כל כך מצטערת." משהו בה הזכיר לו את אחת מחברותיה של אימו, רבקה א', כך קראו לה הוריו, כנראה בגלל רבקה אחרת שהצטרפה לחבורה שלהם מאוחר יותר. מגעה היה אינטימי, כאילו הם מכירים שנים, כאילו היא רגילה לאחוז בידו מאז ומעולם. בכל פעם שנכנס רופא לחדר היא שאלה, "יש חדש, דוקטור? הוא לא מתקדם. אני ממש דואגת."

בוקר אחד, כשהתעורר מתרדמה אפופה ממשככי הכאבים, ראשו עדיין מעורפל, גילה שעומדים סביבו מספר רב של רופאים, אחד מהם – כנראה הבכיר מכולם – אמר לאישה האפורה וקצוצת השיער, "אני לא יודע כמה זמן זה יימשך, גברת נבות. הצלחנו לנקז חלק ניכר מהנוזלים סביב המוח, ואנחנו מצפים להתפתחות חיובית כשהלחץ התוך גולגלתי ירד בימים הקרובים."

גברת נבות?! מי זאת גברת נבות? הוא היה יוני נבות, אבל האישה המבוגרת הזאת בוודאות לא הייתה אימא שלו.

"די! הוא אמר לי די! שמעתם את זה?" צווחה האישה ויצאה במרוצה מהחדר. "דוקטור, דוקטור, הוא דיבר, הוא אמר לי די."

בתוך דקות התמלא החדר שוב באנשים, וראשו של הרופא הבכיר נכנס לשדה הראייה שלו. "שלום לך, מה שלומך? שמי פרופסור בן נעים, ואני מנהל המחלקה. אתה שומע אותי?" הוא מצמץ פעם אחת לאותת שכן. "לא, לא, אני רוצה שתענה לי במילים," התעקש הרופא, "אתה שומע אותי?" הוא ידע מה המילה שעליו להגיד, הוא זכר אותה בוודאות, אבל לקח לו זמן למצוא אותה בתוך המערבולת שהייתה בתוך ראשו. "ככ... כן!" הוא ענה לבסוף, וכל החדר התמלא ברעש מחיאות כפיים בלתי נסבל שהלם ברקותיו. "ואתה זוכר איך קוראים לך?" המשיך הרופא. שוב הוא מצמץ פעם אחת, אף שידע שזאת לא התשובה המצופה ממנו. שפתיו נעו בלי קול במשך כמה שניות, מחפשות את הצליל המתאים, גרונו היה פתאום יבש מאוד, לשונו – נפוחה וכבדה – נעה בקושי בתוך פיו, עד שלבסוף אמר, "יו... יו... יו... אני... יו... יו... יוני." והאישה בעלת השיער האפור התחילה לבכות בלי שליטה.

רוצים לקרוא את "זה שהיה כאן קודם" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

מייד אחר כך נרדם שוב. כשהתעורר היה החדר חשוך וריק. אור לבן הגיע מכיוון המסדרון שהיה מואר תמיד. השעה הייתה כנראה שעת לילה, ראשו עדיין היה מקובע, גרונו היה חרוך מצמא. "מים..." הוא הצליח ללעלע בקושי רב, "מים!" ובתוך שניות ספורות הופיעה בתוך שדה הראייה שלו אחות אדומת עיניים ונתנה לו לשתות מעט מכוס עם קש. "אז מה שלומך, אדון נבות? מרגיש קצת יותר טוב?"

הוא מצמץ פעם אחת, ואז שאל באיטיות רבה, "אאאימא?" מקווה שסימן השאלה בסוף המשפט יסביר שהוא רוצה לדעת איפה היא.

"אימא שלך?" הסתכלה עליו האחות במבט מופתע. "אני לא בטוחה שאני יודעת. אולי במשמרת בוקר יֵדעו. תחזור לישון, ומחר בבוקר נבדוק מה עם אימא שלך, בסדר?" אבל הוא כבר לא הצליח לישון. משהו בבירור היה לא בסדר, כנראה התרחש פה אסון הרבה יותר נורא ממה שחשב. אולי פצצה שנפלה על תל אביב והשמידה חלק מהאוכלוסייה, או שאולי היה שרוי בתרדמת מספר רב של שנים, ועכשיו שהתעורר הוא לא מכיר איש. כל תשובה נראתה לו גרועה מקודמתה, ולמה הוא קשור ככה? ולמה הראש שלו מקובע בצורה נוקשה כל כך? משהו פה לגמרי לא בסדר, לגמרי לא! הוא הרגיש את לחץ הדם שלו מתחיל לעלות, גם המוניטורים שהיו מחוברים אליו כנראה חשו בכך, כי כעבור דקות מספר נכנסה האחות שוב והזריקה משהו לתוך שקית האינפוזיה שלו. עד מהרה נרדם.

בבוקר למחרת עמד מעליו שוב פרופסור בן נעים. "מה שלומך?" הוא שאל, ויוני הצליח לענות, "ב... ב... סדר." היו עוד אנשים בחדר, הוא שמע בבירור את רחשיהם אבל ראה רק את פניו נעימי הסבר של מנהל המחלקה.

"אתמול רצית לדעת איפה אימא שלך?" שאל הרופא, ויוני מצמץ פעם אחת. "אתה יודע איפה היא הייתה בפעם האחרונה שדיברתם?"

"בית," ענה יוני, "בב... בבית."

"אתה יודע מה קרה לך?" שאל הרופא, ויוני מצמץ פעמיים. "אתה יודע מה התאריך היום או באיזו שנה אנחנו?" ויוני, שפחד בכל נימי נפשו מהתשובה לשאלה הזאת, רק מצמץ פעמיים בעיניו כדי להגיד שנדמה לו שעכשיו 1993, אבל הוא לא ממש בטוח. "בן כמה אתה, יוני?" ניסה הרופא בחיוך מעודד. "אתה יודע בן כמה אתה?"

"עשרים ו... ארבע," ענה יוני, והרופא שאל שוב, "בן כמה?"

"עשרים וארבע!" אמר יוני לראשונה בקול ברור. "צו צו... צודק?"

"אוקיי," המשיך הרופא. "והשנה עכשיו היא... "

"תתת... תשעים ושלוש?" שאל יוני בתקווה.

"אוקיי." הרופא רשם משהו בדף שהחזיק. "יפה. ואתה מכיר את רונה?"

"רונה?" לא היה לו מושג מי היא רונה. פעם הייתה מישהי שהכיר במחנה קיץ בצופים שקראו לה רונה, אבל מן הסתם הרופא לא התכוון אליה. "לא."

הרופא רשם עוד משהו. "מכיר את שירה?"

"שש... שירה? לא."

"ואת יותם?"

"יו... יו... יותם? כן." סוף־סוף שם שהוא מכיר. "יותם פֶ... פֶלד. שותפים. אנחנו שותפים."

"בסדר גמור. יותם פלד, שותפים!" הוא רשם.

"ואת שירה ורונה אתה לא מכיר בוודאות?"

יוני מצמץ פעמיים.

"והעבודה שלך? במה את עובד, יוני?"

"בבר. מנהל... בר."

"והשנה, תחזור בבקשה על השנה. וגם על החודש, אם אתה זוכר."

"1993... יולי. עכ... שיו קיץ ויולי."

"בסדר גמור," הסיט ממנו הרופא את מבטו, כנראה חיפש את מבטי הרופאים האחרים. "עוד מעט נמשיך את השיחה הזאת," הוא קם, לחץ על ידו של יוני בעדינות ויצא מהחדר.

מחוץ לחדר, במסדרון, הוא שמע את הפרופסור אומר לאחות בשקט, "אני צריך עוד CT מלא, עם חומר ניגוד הפעם. תני לו עוד עשרה מיליגרם כדי שינוח קצת, ותקבעי לי עם אשתו."

אשתו? איך יכול להיות שיש לו אישה? הוא מעולם לא התחתן. אני לא נשוי, הוא רצה להגיד להם. אין לי חברה בכלל, רק היום הייתי אמור להיות בפעם הראשונה עם עמית. איפה עמית? "עמית!" הוא קרא בקול רם. "עמית!" ולאט־לאט נעצמו שוב עיניו בהשפעת התרופה שנתנה לו האחות, עד שנרדם.

כעבור כמה שעות, אולי היה זה יום שלם, עמד מעליו הרופא שוב. הוא הגביה מעט את משענת המיטה שלו כדי שיוכל לראות אותו ממצב של ישיבה חלקית. יוני הבין שהם לבד בחדר, כי לא שמע סביבו קולות אחרים. "מה שלומך, יוני?" הוא שאל.

"לל... לא בסדר," ענה יוני. משהו פה היה באמת לא בסדר, והוא לא ידע מה זה.

הוא סקר את החדר בעיניו. הקירות היו צבועים לבן, פס אדום מבריק בצבע שמן הקיף אותם בגובה משענת של כיסא. מהחלון לא הצליח לראות הרבה, פרט לכמה דודי שמש על אחד הגגות. מראה דודי השמש הרגיע אותו משום מה, זה היה מראה מכוער ומוכר, אות לכך שהוא נמצא בהווה שהוא מכיר. אבל צורת המכשירים הרפואיים שהקיפו אותו הייתה מדאיגה, הם נראו כאילו נלקחו מסרט מדע בדיוני. ספרות דיגיטליות בצבע כתום הבהבו על מסכים דקים בעובי תמונה שהיו תלויים מעליו. מתקן האינפוזיה שלו היה גם הוא דיגיטלי. מימיו לא ראה מכשיר כזה.

"תשמע, יוני," אמר הרופא בקול רך, "הבשורה שאני עומד לבשר לך עשויה להיות קצת קשה בהתחלה, אבל אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר גמור וישוב על מקומו בשלום. אתה מאמין לי?"

יוני מצמץ בעיניו במרץ פעמיים, ואז גם אמר בקול ברור ככל האפשר, "לל... לא מאמין. לא מאמין לאף אחד! כככ... כמה זמן...? כמה זמן... אני..."

"כמה זמן היית בתרדמת?" המשיך אותו הרופא. "היית שלושה שבועות בתרדמת, אבל הבעיה היא לא זאת. הבעיה שהמכה שקיבלת בראש, בצד הגולגולת, בחלק הקדמי, קצת מעל הרקה, יצרה שטף דם פנימי גדול מאוד שפגע בכמה אזורים במוח. אחד מהם נקרא היפוקמפוס, והוא אחראי על סוג מסוים של יכולת לזכור. כתוצאה מזה לקית בתסמונת נדירה יחסית שנקראת אמנזיה רטרוגרדית, שהיא אובדן זיכרון של תקופת חיים שלמה שקדמה לתקופת האירוע. זה אומר שתקופת חיים שלמה נמחקה כרגע מהזיכרון שלך, ואתה, לפחות מבחינתך, בן עשרים וארבע."

"אז בבב... בן כמה?" ניסה יוני לשאול, אבל הרופא המשיך בלי לעצור, "ותרשה לי להרגיע אותך כבר עכשיו ולהגיד לך שבתשעים אחוזים מהמקרים של אמנזיה רטרוגרדית – לפחות אלה המוכרים לעולם הרפואה – הזיכרון חוזר לקדמותו בתוך כשנים־עשר עד שישה־עשר שבועות. כלומר בתוך שלושה–ארבעה חודשים מהיום מרבית או אפילו כל הזיכרון שלך יחזור אליך, כך אנחנו מאמינים. יכול להיות שזה יקרה בשלבים, כלומר בכל כמה ימים יחזור אליך חלק אחר בזיכרון עד שהתמונה תושלם במלואה, ויכול להיות שזה יקרה במכה אחת. בכל מקרה, לפי כל המדדים שלך והבדיקות שעשינו אנחנו מאמינים שהוא יחזור."

"בבב... בן כמה אני?" התעקש יוני. "תתת... תגיד בן כמה!"

"אתה בן ארבעים ותשע, יוני," אמר הרופא בקול רך ככל האפשר. "נמחקה לך תקופה של עשרים וחמש שנים מהזיכרון... אבל כמו שאמרתי, אנחנו מאמינים שהוא יחזור."

רוצים לקרוא את המשך הספר "זה שהיה כאן קודם"? היכנסו לכאן

אורי לברון, "זה שהיה כאן קודם", כתר, 347 עמודים