הגבריות חייבת להבין את עצמה מחדש

בעולם שבמידה רבה עדיין משמר דפוסים פטריארכליים, הנשיות בזמננו, ובאופן מעט פרדוקסלי, זוכה לתשומת לב רבה יותר משקיבלה אי פעם בזיכרוננו הקולקטיבי. מחוגים למגדר, שפועלים ומשגשגים ברבות מהאוניברסיטאות בעולם, ועד נגישותם היחסית של מסרים פמיניסטיים לתקשורת; מתנועות המונהגות בידי נשים ומובילות שינויים פוליטיים בזירות שונות ועד ייצוגים אמנותיים ותרבותיים למכביר - הנשיות נידונה ונחקרת, מדוברת ומדובררת יותר מאי פעם בתולדות חיינו, ואולי בכלל.

באותו זמן עצמו הגבריות כמעט שאינה זוכה לתשומת לב. יובהר: אין הכוונה שגברים אינם דורשים ובולעים נתח בלתי פרופורציונלי מתשומת הלב העולמית, אלא שהגבריות כסוגיה אינה מטופלת באותה סקרנות, חקרנות ועניין כמו הנשיות.

הנשיות משתנה ללא היכר מול פנינו, ואולי לא פחות חשוב מכך - מדברת על השינויים שהיא עוברת. הגבריות, לעומת זאת, ניצבת על עומדה כסלע, בלי שינוי, בלי תגובה ובלי לנסות להבין את עצמה במובנים חדשים ובעזרת אוצר מילים שמשקף את הזמנים המשתנים.

ההימנעות משיח פוגעת בגברים ומקנה להם, אולי גם בעיניי עצמם, תדמית של בעלי עולם רגשי שטוח ובלתי מילולי. ולא רק זאת, היא מלמדת אותם הסתגרות ופחד ממבט הזולת, הזולת הנשי והגברי כאחד, שכן גברים אינם מדברים עם נשים, וגם לא עם גברים אחרים. בין גברים לבין עצמם מועברים מסרים בלי הרף, כמובן, אבל המסרים האלה קבועים וחוזרים על עצמם, צפויים ולעולם אינם מתבוננים ברצינות בטבע של עצמם, כלומר אינם מאפשרים התפתחות.

כריכת הספר

בהיעדר שיח של ממש, הגבריות אינה מוצאת לעצמה את המשאבים האינטלקטואליים ואת העילות הרגשיות להכיר בקריאות התיגר על מוסכמותיה, מוסכמות שהיא אינה מוכנה אפילו לקרוא להן בשמן. ההימנעות משיח מאפשר שכזה מושרשת עמוק בהווייתה של הגבריות, עד כדי כך שעצם קיומו נתפס כסכנה מוחשית לממסדים מבוססי פטריארכיה, ובכללם מערכים אישיים ופסיכולוגיים.

שיח פתוח הוא שיח שמשתתפיו מסכימים לפתוח בו גם מבלי שידעו מה יחשבו בסופו, ואיזה רושם הוא יותיר בהם. וכבר בהסכמה לוותר על כותרות ותוצאות ניתנות לחיזוי, כאלה שניתן לחתור אליהן בצעדים מוכרים ומוגדרים, יש חריגה מקודים גבריים מקובלים.

 רוצים לקרוא את "חופש מניפסט" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

בהתנגדות גורפת לשיח ולחקירה עצמית יש יותר מעניין פרקטי של מניעת התפתחות: מהתנגדות כזו ניכרת גם מודעות לקונפליקטואליות ולבעייתיות של הדימויים הגבריים המקובעים. בעולם שחלים בו שינויים עצומים בכל הנוגע לתפיסות של מין ומגדר, ההתנגדות הפסאודו־הירואית לדיאלוג מכריחה את הגברים, מתוך פחד ממבט בוחן, כאמור, להתבצר בתפיסות קדומות ובמורשות הנוגעות למינם כאילו היו מבצר של סדר ישן ומעורר ערגה נוסטלגית.

בין שאר קללותיה, ההתנגדות הזו לדיבור, שמעמידה פני זחיחות נונשלנטית בעודה נלחמת בחירוף נפש וחירוק שיניים, היא אחת הסיבות המרכזיות לעלייתם המחודשת של הפשיזם ושל טיפוס גברי מזן מובחן מאוד, שמתייחס באופן בולט מאוד לדימויים שוביניסטיים ופטריארכליים נושנים.

אם אנחנו רוצים לדבר על גבריות, אולי הגיע הזמן שנסתכל קצת במודל הנושן הזה, שהפשיסטים הקלאסיים בני המחצית הראשונה של המאה העשרים העלו על נס, והמפרסמים והקולנוענים בני המחצית השנייה טיפחו בהתלהבות. המודל הזה, כך נדמה, קם לתחייה בעשור השני של המאה העשרים ואחת. ואולי מעולם לא מת.

*

הוא נושא את כאבו בשקט ולועג להבעה נמרצת מדי של רגשות (אם כי לפעמים הוא נשבר ומצליח להביע רגש, ואז הכול מסתדר סביבו כמו קסם). הוא עמיד, יציב ובלתי משתנה נוכח פגעי הזמן. הוא ממלא ללא שאלות את הצווים של ההגמוניה הפוליטית של קבוצתו, המחזיקה בקודים מוסריים מקודשים. הוא רואה את עצמו נעלה על נשים. הוא רואה בעצמו את שיאה של היכולת הפיזית והאינטלקטואלית של המין האנושי. הוא מאמין באלוהים, ואם הוא אתאיסט הוא מאמין ב“טבע“ כמו שדתיים מאמינים באלוהים, כלומר כמנגנון ברירה הישרדותי מתוחכם שהוא גולת הכותרת שלו.

הוא המוסר (גם כשהוא נבל), הצדק (גם כשהוא טועה), השכל הישר (גם כשהוא אידיוט במופגן), חוסר הפּניות (גם כשהאינטרס שלו ברור), העמידה האיתנה (גם כשהוא עלה נידף בפני תעמולה הגמונית) והעצמאות (גם אם הוא לעולם אינו מעז לשבור את הקודים המקובלים בקבוצתו).

הציפוי הנוצץ והעדין שהוא הדימוי הגברי הפטריארכלי נכנע ללחצה הקטן ביותר של ציפורן חקרנית, וחושף מידה לא מבוטלת של - איך נאמר זאת בעדינות - הונאה עצמית. מתוך כך מתברר אולי מדוע אין לגבריות הפטריארכלית עניין גדול בשיח פתוח, שהרי אם יתקיים, עשויות להיחשף הסתירות המובהקות במודל המארגן שלה. למשל, סתירה בין אתוס של עצמאות לבין פרקטיקה ואידאולוגיה של כפיפות בפני הקולקטיב וההיררכיה הפוליטית שלו, או בין חוסר פניות לבין מחויבות בלתי מתפשרת לתדמיתה ונכסיה של קבוצת הגברים.

אבל מה שמפתיע בגל הנוכחי של הדגם הגברי השוביניסטי־פשיסטי־פטריארכלי הוא לא רק הנלעגות הבולטת של נביאיו ומבשריו (המבקשים לשוות לעצמם חזות של מצביאים רומיים בשיא אונם כשלמעשה הם בעשור השמיני לחייהם, ומלווים כל העת בלגיונות של משפצי חזות), אלא העובדה שהוא בא על רקע התקדמות לא מבוטלת של האנושות ביכולתה להתבונן בעצמה.

לנו, לעומת קודמינו ממאות שחלפו, כבר קל לדעת שלא כל המלחמות צודקות ונחוצות ושהקבוצה שלנו לא בהכרח בצד הטוב - הרי ראינו ועודנו רואים קבוצות שהשתגעו לגמרי ומלחמות שנפתחו ונמשכו בציניות מוחלטת ועל בסיס שקרים מוכחים. זה בחדשות ובתודעה ההיסטורית סביבנו כל הזמן.

הגבר השוביניסטי־פטריארכלי צריך להתנהג עם עצמו ועם סביבתו כאילו דבר לא קרה. כאילו דבר מאירועי המציאות אינו מאתגר את הקודים שבידו, שנכתבו בזמנים ובמקומות שונים לגמרי, עבור בני אדם בעלי גישה פחותה לידע ולדיון הפוליטי. כשיש דרישה למאובנות רגשית־אינטלקטואלית, אפשר להבין מדוע התכונה הראשונה בחשיבותה, מדוע קו ההגנה הראשי של המודל המוטבע בנפשו של הטיפוס הגברי השיורי הזה, שתקוע לאנושות השואפת להתקדם כמו עצם זר בדרכי הבליעה, הוא להיות אטום לסביבתו.

אטימות היא הצו העליון של הגבריות הנושנה, ולא, כפי שפורסם בטעות, נאמנות, עמידות או אפילו ג'נטלמניות. אטימות. לא לחשוב, לא להרגיש, לא לראות, לא לשמוע. להישאר בתלם החרוץ בחושים סכורים ובתודעה מוגפת.

האטימות נוראה כשלעצמה: נולדנו עם חושים פעילים ויכולת מובנית לאמפתיה, ואי־שימוש בהם מוליד מצוקה וניוון בלתי נמנעים. אבל אטימות נרכשת, כזו המועברת קדימה והצידה באמצעות קודים התנהגותיים ורגשיים, אטימות שנלמדת כמדיניות ומתוך החלטה פוליטית, היא בשורה ודאית של חורבן מוסרי (שבעקבותיו מגיע חורבן פיזי).

אולי זו אחת הסיבות שהציביליזציה נראית כה רעועה בזמננו: חלק נכבד מהאנושות המערבית, הפריבילגית, החליט לאטום את ליבו, שכלו ואוזניו בפני כל אפשרות ערעור על אמונותיו והרגליו. ועם צמיחת הפשיזם הבינלאומי של עידן הרשת, שיתוף הפעולה העולמי הזה של אטימות, למען אטימות ומתוך אטימות, מעורר אימה אמיתית.

ברור שנרגיש על סף אסון.

המילים האלה נכתבו בסוף 2019, לפני מגיפת הקורונה העולמית ולפני כשלי ההנהגה הגברית העולמית שהיא חושפת לעינינו, ויש לשער שבעתיד הקרוב תחשוף ביתר שאת.

*

פטור מוחלט מחיפוש עצמי והתחדשות, ומיצוב חברתי ופוליטי של אוטוריטה אגב הכפפה והדרה מתמדת של שאר חלקי החברה - אלה הם שני מניעים חזקים מאוד לשימור המודל הפטריארכלי; אותו מודל שבשלו צמרות העסקים, הממשל, האקדמיה, התקשורת, הרפואה, המשפט והצבא ברוב מדינות העולם מאוישות בידי גברים.

הבטחת יתרון וקדימות היא פיתוי עצום עבור גברים להיות שוביניסטים, לתפוס עצמם כנעלים ולפעול לפי קודים שישַמרו את העליונות היחסית הזו. השוחד המתמיד הזה מעורר ומשחית באופנים שאין צורך להסביר, ואטימות היא רק אחד מהם.

הבטחת יתרון וקדימות היא לא הסיפור כולו. היא רק החלק הגלוי, המתמיד והפשוט של הפיתוי השוביניסטי עבור גברים. זוהי השגרה של הפטריארכיה, הלחם והחמאה שלה. אך היא מסתירה תחתיה שד מכוער אף יותר. ובזמנים שיש בהם איום על שלטונה וצריך להציג לגברים, כדי שיתגייסו להגנת המודל, פיתוי בוהק יותר מיתרון מובטח בכל זירה - היא מוציאה אותו החוצה.

מהו אותו פיתוי? אישיותו והתנהלותו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית מאז 2016, מספקות לנו שורת רמזים שאינם משאירים כמעט מקום לבלבול. לא צריך להתאמץ מאוד כדי להבין מה הקסם הגדול בנהייה אחר אדם שמבטא בגלוי זלזול ולעג לנורמות של התייחסות לבני אדם, או כדי להבין את כוח המשיכה שיש לאדם בעל חיבה מופגנת לאלימות והרגל ללכת באופן קבוע על הקו שבין סנסציוני לנתעב (גם מעריציו הגדולים ביותר של אדם זה טוענים שאסור לעשות את מה שהוא עושה - הם פשוט טוענים שהוא לא עושה זאת, אפילו כשהדברים מצולמים ומתועדים).

המדיום הוא המסר, אנחנו כבר יודעים. ובהקשר שלנו, ההסבר למשיכה שמעורר אדם ששובר באופן שגרתי את החוקים שלפיהם אסור להתעלל ולהתאכזר, לנצל ולשקר, אינו נעוץ בתוכן העמדות שאותו אדם מייחס לעצמו או בזהותם של קורבנותיו (אם כי אלה מהווים אינדיקציה למצע הנפשי העמוק של מופרעויותיו), אלא במדיום, כלומר בסגנון ההתנהלות. המהות שטראמפ מייצג היא ההיתר לסדיזם בלתי מתנצל. טראמפ אינו אלא שגריר נוכחי ומשולח רסן של הגבריות השוביניסטית־פטריארכלית הישנה, הגבריות שאוהבת לחשוב על עצמה במונחים של הקרבה למען הכלל ויציבות, אך למען האמת ניזונה מניצול בני אדם ומערעור מתמיד של הסדר.

ההיתר להתעלל, לפגוע, אפילו להרוג - זוהי המתנה הנוצצת באמת שמציעה הגבריות הפשיסטית למתגייסיה החדשים ולחבריה הוותיקים. אולם אליה וקוץ בה: שימוש נרחב מדי בפרס הנחשק הזה, הוא הקטל, ימוטט כל חברה, ולכן יש צורך ביצירה ובתחזוקה של מערך פוליטי־תרבותי שמשמר איזון בין טיפוח מעמדו של הקטל כגביע הקדוש של התגמול לבין השימוש בקטל כהבטחה ריאלית דייה למספיק חברים בקבוצת הגברים המיוחסת.

על הקטל להיות מספיק בר־השגה כדי להפוך לחלום קולקטיבי, אבל לא מספיק נגיש בשביל לחולל מחול דמים בלתי פוסק ולהוציא את המערכת משליטה. כך שומרים על מעמדו של הרישיון לקטל כאביזר פוליטי נחשק בחברות שוביניסטיות.

לכן חברות שוביניסטיות ופטריארכליות חייבות לשמור כל הזמן על מידה מסוימת של תחושת איום וסכסוכים מדממים. תחושת האיום עוזרת ללכד את השורות, להטות משאבים לטובת הממסדים והפרקטיקות של הפטריארכיה ולהשתיק ביקורת. הדימום עוזר לשמור את הבטחת הקטל המותר חיה וזוהרת עבור שכבות רחבות מספיק של גברים.

מלחמה, טרור, סכסוכים טריטוריאליים, סימון קבוצות - אלה אבני הבניין של הפשיזם־פטריארכיה. אלה אינם אירועים בלתי צפויים או חריגים, אלא התממשותו של המודל, המתחייבת מהנחות היסוד שלו.

בעת שאנחנו חיים בה, כשהמודל הפשיסטי־פטריארכלי מאוים מכמה חזיתות - מהתפתחות הרשתות החברתיות ושימוש בתקשורת לשבירת סטריאוטיפים קבוצתיים ועד ערעור הבלעדיות הגברית על כוח, מוניטין חיובי ומשאבים - אין די ביתרון כללי, ויש צורך דוחק להציע להמון הגברי יותר מזה.

בצוק העיתים, המודל הפשיסטי מייצר מנהיגים שפועלים על נפשו של פרח הפטריארכיה־שוביניזם כמבשריה של הבטחה גדולה לשפיכת דמים מותרת ואף רצויה.

“יש אנשים שמותר (וצריך) להרוג“, זהו בסיכומו של דבר הקצה החד של כל אידאולוגיה שבטית, פטריארכלית ושוביניסטית. מעבר לכל ההבלים על שימור תרבויות וצורך בהפרדה אתנית, גזעית, לאומית ואחרת, ההיתר לקטול בני אדם הוא השורה התחתונה והמזוויעה של הכול: ההבטחה המרצדת שחייבת להתקיים כי כל פעולות המערך הפוליטי־תרבותי מיועדות לוודא את התממשותה.

*

את המודל הפשיסטי־פטריארכלי ומהלכיו בנפש הגברית והקולקטיבית מבינים היטב אמני המלחמה הפסיכולוגית והתעמולה, שחיים מסכסוך, פירוד וניצול. הפנייה המשמעותית לכיוונים נשיים, דמוקרטיים ודיפלומטיים יותר מאז מלחמת העולם השנייה בכלל ודילוגו המרנין קדימה של השיח הפמיניסטי בעשורים האחרונים בפרט, עוררו מרבצם פחדים פשיסטים פטריארכליים, והיו מי שידעו היטב לרתום את הפחדים הללו לטובת מהלכים שישַמרו את הסדר הישן, הגברי, האלים, השבטי.

שלא לגמרי במפתיע, מי שזיהו את התערערות ביטחונם העצמי של הגברים ואת ההזדמנות שהציגו הרשתות החברתיות היו אלה שכמה דורות קודם לכן השתמשו במדיית המונים ובתעמולת שלום עולמי ושוויון כדי לבנות אימפריה חשוכה של רוע והרס חברתי ואנושי בקנה מידה אדיר.

זה לא לגמרי מפתיע, כי היחס ההופכי בין פשיזם לקומוניזם מתקיים רק בראשם של מי שאינם מבינים שכל האידאולוגיות הפוליטיות הן מילים יפות שמכסות על תאווה לכוח, שנשענת תמיד על הפרדות שבטיות וטיפוח הסתגרות, עוינות ופחד, עם הבטחה מתמדת לפורקן אלים לגיטימי. מי שחותרים לכוח, יתרון ושליטה, או לפחות לביטול היכולת לפקח על מעשיהם, ישתמשו יום אחד בקומוניזם ולמחרת בפשיזם כדי לקדם את מטרותיהם בלי להתעכב אפילו דקה על ההבדלים התאורטיים בין השיטות. עבורם לתוכן אין משמעות כלל. התוכן הוא רק כלי לצבירת כוח.

מי שמתעניינים בתוכן ומקנים לו חשיבות מצד מהותו המדומיינת הם ההמונים האבודים וחסרי הפנים. אלה נאחזים ככל יכולתם בתבניות משמעות דלוחות ומעגליות, בניסיונם למצוא היגיון ופשר בעולם הכאוטי והמפחיד שלתוכו נקלעו; תבניות משמעות שיציגו אותם באור חיובי, כמובן, ויתנו הצדקה לאי־שינוי, כלומר לשימור הפריבילגיות שלהם.

אבל בהשתלשלות הזו חסרה לנו חוליה חשובה אחת: כיצד מגיעים ממחשבות שווא על הגברי כחזק וכנעלה לחיפוש היתר לסדיזם?

*

האטימות, כבר אמרנו, היא ערך היסוד של הגבריות הקפואה, זו שמלמדת גברים לא לחשוב, לא לדבר ולא להשתנות, אלא להישאר בדיוק מי שנדמה להם שהתרבות שלהם מורה להם להיות, ומי שאבותיהם ואבות אבותיהם היו, על פי הסיפור המקובל.

אבל מהי אטימות, בעצם, כשמדברים על בני אדם? וכלפי מה נקראים גברים להיות אטומים? הם הרי אינם נקראים להיות אטומים לגוף הנשי או למעמד וכסף, לסמלי המדינה והדת, ל“כבוד“ של הקולקטיב הקרוב או המופשט. אז לְמה כן?

האטימות נבחרת בקפידה, בדיוק כשם שאחותה־תאומתה, העוררות המדומיינת המופרזת, מופנית כלפי חלקים ספציפיים אחרים של המציאות. אם כך אולי יסייע בידינו, בניסיון לפענח את צפונות הגבריות הפטריארכלית (שמונעת מגברים חופש על ידי הצמדתם לסט קשיח של משמעויות), להבין כלפי מה נקרא הגבר להיות אטום, ולאיזו מטרה.

כדי לגלות את החולשות במודל נעמיד אותו מול האור ונשאל: מהו התפקיד שגבר אמור לגלם בתסריט הגדול של הפטריארכיה? מהו הארכיטיפ הטהור ביותר שלו? מהו הגבר הפטריארכלי בצורתו המזוקקת?

אין לנו צורך בניתוח תרבותי רחב ומעמיק במיוחד כדי לגלות את התשובה לשאלה הזו. די לנו שנבחן את הדמויות המובילות בקולנוע המסחרי המצליח, או את הגיבורים הנחשבים ביותר כמעט בכל תרבות פוליטית מוכרת: חיילים (בשנים האחרונות, בקולנוע האמריקאי שובר הקופות, אפילו גיבורי־על הם חיילים של המדינה האמריקאית, וזהו מהלך הראוי לדיון נפרד).

החייל הוא לא רק הנעלה בסמלים הפוליטיים וגיבורם של אינספור מותגי קולנוע גדולים (את המילה “סרטים“ אני מעדיף לשמור ליצירות שיש בהן נגיעה של אמנות וחשיבה לא קפיטליסטית) - הוא הסמל העליון של הפשיזם. החייל דווקא, ולא המפקד. החייל הפשוט שמבלה שעות וימים בהליכה עם משא כבד, בשכיבה בבוץ במארב ובחשיפה מתמדת לאש האויב. המפקד כמעט תמיד חשוד ומסואב; החייל כמעט תמיד טוב וטהור כוונות.

החייל הוא הגיבור שביסוד כל הגיבורים הגבריים, או נכון יותר - הארכיטיפ השוביניסטי בתמציתו הנקייה והשקופה ביותר. חייל פשוט, זה שנפרד ממשפחתו ומחבריו בשם קריאת הקולקטיב, ובעת לבישת המדים הוא נכון להניח לכל הבחנה מוסרית ויצר הישרדות. החייל הזה הוא גיבורו העילאי של הפשיזם, שמציב את החיילוּת וההקרבה במדרגה הגבוהה ביותר בפנתאון הסמלים המקודשים.

אם נבין מה עושה החייל הזה, או למה הוא אטום, נוכל להבין טוב יותר למה הגבר השוביניסטי אמור להיות אטום, כחלק משליחותו המגדרית, ואיך הפשיזם והפטריארכיה הם למעשה בשר אחד.

החייל, כידוע, ולפחות על פי הסטריאוטיפ, אדיש לצרכיו, כאביו ופחדיו. רגליו נושאות אותו אל המוות, והוא ימשיך ללכת, בשם האידיאל, גם בלי אוכל ובלי מים, עד שייפול. אם כואב לו הוא לא נותן את דעתו על כך. המשימה חשובה מכול; המשימה שנתנו לו דרגי הפיקוד, שלמולם הוא משעה כליל את שיפוטו המוסרי ואת משאלתו הראשונה של כל אורגניזם: לחיות.

ייתכן שפתרון החידה - חיפוש החוליה המחברת בין ההתעליינות הגברית המסורתית של הפטריארכיה לסדיזם של העריצות הפשיסטית - מתבהר בפנינו. בהתעלמותו מכאביו ומפחדיו, החייל נוקט את אותה אטימות גברית שהזכרנו, אך לא רק, ואפילו לא בעיקר, כלפי שאר בני האדם, אלא כלפי חלקים בעצמו שמפריעים במילוי המשימה שקיבל מדֶרג גבוה בהיררכיה הפוליטית. כאב, פחד, רעב, צמא, בדידות, חולשה, חולי - כל אלה אינם מעניינו של החייל, והוא נדרש להתעלם מהם, להתגבר עליהם ולהמשיך הלאה, כדי למלא את המשימה.

מדובר, לענייננו, באטימות כפולה: גופנית ורגשית מזה, ואינטלקטואלית מזה. אטימות כלפי צורכי הגוף, כלפי רגישותו לכאב ורצונו בחיים, ואטימות כלפי היכולת התודעתית לחשוב ולבחון, להטיל ספק ולקבוע מטרות ורצונות על בסיס הבנה אישית של המציאות.

ברקעה של אותה מנטליות חיילית סטריאוטיפית יש נוכחות כפולה קבועה: הקבוצה המקודשת, שבשמה סובלים, מתים והורגים; וההיררכיה הפוליטית־צבאית, שלשם שימורה מכוננים אתוס של ציות מוחלט.

אטימות לזכות ולחובת השיפוט העצמי ואטימות לסבל גופני ורגשי, אלה הן תכונותיו של החייל הרצוי, ואת הטיפוס הזה בדיוק מעלים על נס מכל עבר: בסרטי מלחמה וריגול, בנאומים חגיגיים ובימי זיכרון והנצחה לאומיים, בפסלים, באפוסים וביצירות שונות, ובטרחה מיוחדת ובלתי פוסקת לייחד לצבא ולסמליו מקום נעלה בתרבות.

מגדלים אותנו משחר ימינו כאילו בלב הקיום שלנו, בגרעין קיומנו המשותף, יושב חייל גיבור ומת למעננו כל יום מחדש; חייל שכלפי פועלו - הקרבה עצמית מתוך אטימות ואדישות מוחלטת לגורלו ולגורל הזולת - אנחנו אמורים לחוש ולהביע הודיה נצחית. בלי ביקורת, בלי שאלות, כל יום חג.

איך תרבויות כאלה יכולות לא להשתגע? איך הן יכולות להעמיד מתוכן גברים שפועלים בעולם כדי להיטיב ומוכנים לפקפק ולהשתנות? זה בלתי אפשרי.

ויתור על עצמאות השיפוט המוסרי אצל האינדיבידואל הוא נכס אדיר לשלטון. בשם אי־השיפוט הזה בני אדם נגררים לכל מעשה איוולת וזוועה בעולם, ויוצרים זיהוי בין ביקורת על השלטון לבין בגידה.

אבל האטימות לכאבי הגוף, לפחד ולסבל, גם לה יש מקום מיוחד בשבירת דמותו של הגבר בעולמות פטריארכליים, פשיסטיים ושוביניסטיים. הגבר, שאינו רשאי לחשוב על טובתו, לא אמור לשים לב לגופו וצריך לחיות אגב התגברות מתמדת על מצוקה גופנית ופחד. בעידוד חשיבה כזו ובניסיון ליצור טיפוסים כאלה טמון שאר אסונה של הגבריות הישנה.

גבר שלומד להתעלם מכאביו ופחדיו, מצוקתו וסבלו, הוא גבר שלומד לבוז לחלקים החשובים ביותר שלו, אלה שאמורים להגן עליו ולדאוג שישרוד בעולם. הרי לשם כך הגוף מלא מנגנוני כאב וחיישנים של סכנה.

טיפוס החייל מתעלם מכל אלה ודבק אך ורק במשימה המוכתבת לו. באמצעות ההתאכזרות המתמדת הזו לעצמו - הזוכה להלל פוליטי וציבורי בלתי פוסק - החייל, למעשה הגבר, לומד להיות אטום וערל לב כלפי כל חולשה, כאב, מצוקה. כלפי כל מה שאנושי, למעשה.

לעג לחולשה ולכאב, שנאה ובוז לפחד - אלה רק מקצת התכונות ההכרחיות לגבר־חייל כדי שהמודל שבו הוא פועל ייראה לו הגיוני. בלי לשנוא חולשה, כיצד יצדיק בפני עצמו את הסיכון האישי הטוטאלי והמתמיד, את כוונת המכוון שמכוחה הוא שם את עצמו בנתיבם של מוות ופציעות מחרידות?

ומתוך שהמערך הנפשי הנלווה לחיילוּת נהיה הגדרה מחייבת של גבריות - כי החברה הכללית, כל חברה כללית, תמיד מקדשת ומשגיבה את החייל - הלעג, הזלזול והשנאה לחולשה, לכאב ולפחד משתחררים מתפקידם האינסטרומנטלי (שיכוך־מה של האימה הנוראה שבחיים צייתניים סמוך כל כך ללועם האורב של מוות ופציעות מחרידות) ונעשים מהות כשלעצמם. נעשים אלמנטים שקיומם מעיד על נושאם שהוא גבר־חייל ראוי בעיניי החברה.

האטימות והבוז שגברים לומדים לחוש לחלקים בעצמם שמפריעים למילוי המשימה - ומילויה הוא התמזגות עם תפקידם החיוני ויוצק המשמעות בגוף החברתי — מיתרגמים במהרה, באופן אוטומטי, לאטימות ובוז כלפי ייצוגים של אותם חלקים מעכבים ומפריעים. נשים ונשיות, סבלנות ודיאלוג, פתיחות לפרספקטיבות חלופיות, שיתוף פעולה נטול אלימות.

במילים אחרות: התרבויות הפטריארכליות, השוביניסטיות, לימדו אותנו שאטימות, התעלמות, כיבוש וניצחון הם דרך להיות חלק מהקבוצה, ומוות הוא הצורה העליונה של מסירות וקשר. הנה לפנינו הפרדוקס של הגבריות.

*

הרגלי התגברות ואטימות לא רק שלימדו גברים לשנוא תכונות מסוימות בזולתם, אלא הפכו לעיקר. כבר לא צריך מלחמה או קרב כדי שגברים יהיו אטומים כלפי כאביהם ופחדיהם. האטימות הזאת היא מטרה בפני עצמה. מהות בפני עצמה. מה שהופך גברים למה שהם הוא כבר לא הניצחון בקרב כלשהו, אלא המלחמה המתמדת שהם מנהלים בתוך עצמם, כלפי עצמם, כחלק מאילופם להיות אותו ארכיטיפ פרדוקסלי, הרסני ומטורף של גבריות ארכאית ותקועה.

בשלב הזה אנחנו כבר כפסע מסדיזם מלא וחגיגי. הפטור משיקולים מוסריים, האטימות והבוז, היעדר האמפתיה והחמלה, התרגול המתמיד של הרג חלקים רגישים ופגיעים בעצמי - כל אלה יושבים על אותו מדף רגשי לצד יישום של התעללות ממוסדת וחיפוש זולת חדש להתעלל בו כל העת.

בדיוק לתווך הזה בנפשו של הגבר הפטריארכלי נכנס הפשיזם הלוחמני, הקנאי, הסדיסטי, ומבטיח לגברים את האישוש הגבוה ביותר של הגבריות, במובנה הפטריארכלי: התגברות על אלמנטים של חמלה ושימור עצמי.

במאה העשרים ואחת אנחנו כבר מורגלים לשמוע על הנזקים האיומים שגברים עושים ועשו לנשים בשאיפתם לדומיננטיות ולהשגת ערך עצמי בדרך חולנית של שליטה בזולת. השעה בשלה לגמרי, לנוכח הגל הפשיסטי המתחדש, לדבר גם על הנזק הנורא שגברים, רובם הגדול נעדרי כל השפעה על עיצוב הנרטיבים הפוליטיים הגדולים, מחוללים לנפשם שלהם וליכולתם של בני אדם לחיות בשלום עם עצמם, עם זולתם ועם סביבתם.

הריקבון הנורא של ההגמוניות הפוליטיות בדמוקרטיות המערביות מחייב אותנו להביט היטב פנימה ולבחון מחדש, באופן ביקורתי ואמיץ, את המוסכמות הבסיסיות של חיינו. אחת המרכזיות בהן היא הסוגיה הקריטית, הדאובה והנפיצה של גבריות. עליה להבין את עצמה מחדש, ולהשאיר מאחור את הלעג לחולשה, את השנאה לפחד ואת המחוייבות למלחמה בלתי פוסקת בכל מה שפגיע ואנושי עלי אדמות.

רוצים לקרוא את המשך הספר "חופש. מניפסט"? לחצו כאן

מתוך "חופש. מניפסט", אלון מזרחי, לוקוס, 184 עמודים