משפחות רבות ימצאו את עצמן השנה, לראשונה, מתחילות את שנת הלימודים לא ב"שלום כתה א" אלא ב"שלום כיתה ב' " משמע "לימודים בבית".

מחודש מרס השנה הילדים שלנו שלמדו בבתי הספר וקולג׳ים, לומדים מהבית ובבית.

בתחילה היתה תחושה שמדובר בסידור חירום של כמה שבועות והוא אוטוטו יחלוף. משפחות רבות מצאו עצמן לראשונה בבית, ביחד, 24/7 כולם עובדים, לומדים, מבשלים, אוכלים. היו כאלו שאפילו נהנו מזמן איכות עם הילדים, "למדנו להכיר את הילדים שלנו" אמרו לי חלק מההורים שפגשתי. וכמו שהילדים המשיכו ללמוד אונליין, גם אני פגשתי את הוריהם פנים אל פנים אונליין. החוויה היתה של זמניות וכל משפחה שרדה בהתאם לכישורי ההתמודדות שלה.

שנת הלימודים הסתיימה רשמית. הקיץ הגיע. חלק גדול מהילדים המשיך לבלות ב"קיטנות בבית" כלומר עם ההורים, והציפיה הגדולה היתה שבסוף הקיץ, החיים יחזרו למסלולם הקודם.

החיים כמו החיים, יש להם דינמיקה משלהם ועכשיו זו דינמיקת הקורונה. יש בית ספר, אין בית ספר, יש לימודים בבית ובבית ספר, יש לימודים רק בבית.

56.4 מיליון תלמידים צפויים להתחיל את שנת הלימודים הקרובה בבתי ספר יסודים ותיכוניים בארצות הברית רובם בבתי ספר ציבוריים (50.7 מיליון) והתשובה עדין לא ברורה וכמובן שלא תהיה אחידה בכל ארצות הברית.

ואם טרם הבנו הלא שהדבר הכי וודאי בחיינו בשנה הקרובה יהיה חוסר הוודאות. רמת החרדה והלחץ בקרב המשפחות עולה והמשפט הנדוש הנאמר בכל שנה באמצע חודש אוגוסט : "שלום כתה א׳," הופך עבור רובנו השנה, לחלום רחוק.

הורים מדווחים על נדודי שינה בלילות, שואלים את עצמם כיצד יוכלו לעבוד כשהילדים לומדים בבית, ומי שאין לו כרגע עבודה חושש שלימודי הילדים מהבית ימנעו ממנו או יקשו לחפש ולמצוא עבודה.

תופעות פיזיות של מיחושים שונים, כאבי בטן, כאבי ראש, לחץ בחזה עד קושי בנשימה, כל אלו תופעות שעלו ועולות עקב הלחץ הגובר סביב חוסר הוודאות בנוגע ללימודי הילדים.

החשש של כולנו

מעל הכל מרחף החשש מהמחלה. מדינות מסוימות שלחו שאלון להורים ובו הם נתבקשו לקבל החלטה האם במידה ובית הספר יפתח ישלחו את ילדיהם לכתות או שמא יעדיפו כי הילדים ילמדו אונליין מהבית.

כל תשובה לוותה בהתלבטויות ולחץ רב מצד ההורים. מצד אחד, רצון שהילדים ילכו לבית ספר ושיגרת העבר תמשך ומצד שני, חשש שהילדים יחלו. ואם יחלו, קרוב לוודאי יחלימו, אבל הם עלולים להדביק את הסובבים. במצבים מסוימים, לחץ עוזר לנו לשרוד, אבל חרדה מעכבת אותנו ומונעת מאיתנו לדאוג לעצמנו.

לומדים בבית.

החרדה עוזרת לנו להמנע מאי וודאות כי בעצם חרדה היא הרצון לא לחיות בספק, אלא לנסות להשיג וודאות דרך מחשבה מגית, לפיה "אם אני כל הזמן אדאג, אף אחד מהמשפחה שלי לא יהיה חולה". אבל אסטרטגיות שכאלו מובילות למעשה לתוצאה הפוכה. הן מגבירות את אי הוודאות, הרי אם במקרה הילד שלי נגע במשהו אז בטוח שכולנו נהיה חולים בקורונה. ואז כתוצאה מהחרדה, אנחנו נמנעים מכל מיני סיטואציות חשובות להתפתחות הילד למשל, שהילדים לא יצאו כלל מהבית, לא יפגשו ילדים אחרים גם במרחק חברתי

המודעות היא חלק משמעותי ביותר בכל הנוגע לטיפול בלחץ ובחרדה. ההתמודדות בשלב הראשון איננה מתמקדת בהכרח בסוגיה מדוע אתם חרדים, אם כי זאת שאלה חשובה, אלא בללמוד לזהות את הסימנים של החרדה בטרם היא מתעצמת ויוצרת פניקה ותיסכול. כאשר אנחנו מזהים את סימני החרדה בשלבים הראשונים, נוכל להתמודד איתה.

סימנים ראשוניים של חרדה באים לידי ביטוי בתחושות פיזיות- אי שקט בגוף, הזעה, לעיתים תחושות של רעד, סחרחורת, בחילה, עקצוצים בגוף, נימול, חולשה ולעיתים דופק לב מוגבר.

נוכל לזהות אותם גם בקשיי שינה, כאשר לא מצליחים להרדם, או ישנים כמה שעות ומתעוררים לעיתים תכופות, או לחילופין, מתעוררים מוקדם.

הרגשות שלנו יכולים להוות אינדיקציה משמעותית. מיגוון של רגשות בעוצמות שונות, מכעס על מערכת החינוך, תיסכול, עצב, קנאה במי שיש לו, אכזבה, זעם.

ברמה הקוגניטיבית, מחשבות טורדניות ודאגנות מתמשכת ובלתי נשלטת סביב קטסטרופות עתידיות שלא בהכרח ייקרו כמו "לא נצליח לצאת מזה לעולם", "המצב רק הולך ומחמיר", "לאף אחד לא אכפת", "אין אפשרות שהילדים ילמדו בבית", "זה סתם בזבוז זמן" יעלו כשהחרדה תתגבר.

על מנת לזהות את הסימנים ולהתמודד עם חרדה, הטיפול המומולץ כיום הוא טיפול קוגניטיבי בהביוריסטי וכחלק מ"הגל השלישי" בטיפול זה, נעזרים בגישת "קשיבות" (מיינדפולנס Mindfulness ).

מיינדפולנס, מילה פופולרית שכיום מרבים להשתמש בה בהקשרים שונים. בהקשר של בריאות הנפש, ניתן להגדיר מיינדפולנס על פי ג'ון קאבט זין, החוקר הראשון שחיבר בין תיאוריות הממזרח לתאוריות פסיכולוגיות מערביות. הוא תיאר זאת כ״שימת לב מככונת ולא שיפוטית למה שקורה לי ברגע זה”.

מיינדפולנס אינה תרפיה, כי אם גישה לחיים. שילוב של מיינדפולנס בחיי היום יום שלנו בבית, בעבודה, עם חברים, משפחה ובפעילויות יומיומיות כמו אכילה ושינה. המטרה של גישת המיינדפולנס אינה בהכרח להרגיע ולהפחית חרדה, אלא לעורר את המודעות שלנו, להתבונן על עצמנו ועל הסביבה ומתוך העוררות והמודעות, נוכל גם להפחית חרדה.

רובנו עסוקים מנטאלית רוב הזמן באירועים שקרו לנו בעבר או באירועים שייתכן ויתרחשו בעתיד. אנחנו כמעט ולא שמים לב להווה, לחוויה עכשווית שאנחנו נמצאים בה, למשל, ברגע זה בו אתם קוראים את המאמר.

ההווה הוא הזמן היחיד שבו אנחנו פועלים, לומדים, ועוזרים לעצמכם ברגע נתון. קשה מאוד להכחיד ולהפטר ממחשבות ומרגשות מכאיבים ולכן אין טעם להלחם במחשבות אלו. יש לתת למחשבות אלו לחלוף בראשנו וללמוד איך לחיות עם קשיים שאנחנו חווים באופן שבו נשקיע אנרגיה מינימאלית בחשיבה עליהם.

וירוס הקורונה הפגיש אותנו בעל כורחינו עם ההוויה הבסיסית ביותר של להיות עם עצמינו ועם הקרובים אלינו ללא גירויים חיצוניים. בחיים המודרניים, רובנו עוברים ממקום למקום, מחוויה לחוויה, כשאנחנו נוכחים פיזית אבל לא מנטלית.

שלומית מספרת שהיא יושבת עם הילדים שלה, הילדים שהיא כל כך אוהבת, הילדים שהיא עובדת כה קשה כדי לתת להם את הטוב ביותר, מקריאה להם סיפור בכל ערב, אבל המחשבות שלה נודדות לעבודה.

מצד שני, כשהיא בעבודה, במיוחד בשעות הבוקר, המחשבות שלה נודדות לילדים שלה. מה קורה להם בבית ספר, איך כעסה עליהם שזזו לאט בבוקר כי היא מיהרה לעבודה. שלומית הרגישה שהיא "היתה פיזית עם ילדיה, אך לא מנטלית". "לא באמת להיות שם" זה הטייס האוטומטי שאנחנו עובדים איתו כל הזמן. אנחנו פועלים אינסטנקטיבית, לא שמים לב ומתרכזים במה שאנחנו חווים כרגע. נמצאים בהווה והמחשבות נודדות לעבר ולעתיד.

פה מדיטצית המיינדפולנס נחלצת לעזרתינו. יש להתבונן כרגע במה שקורה לנו כהורים סביב חווית הלימודים בבית. מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו חושבים, מה קורה לנו בגוף כרגע. לא להבהל ולדלג על תחושות גם אם הן תחושות קשות או שאיננו רוצים לחוות, למשל "אני רוצה שהילדים ילכו פיזית לבית הספר, כי אני משתגע להיות איתם בבית כל הזמן". להתבונן במחשבה הזו ולהניח את שיפוטיות והביקורת העצמית בצד של "איך אתה יכול לחשוב כך כשאתה כל כך אוהב את ילדיך?" זה טבעי, זה צפוי.

ההתבוננות על מחשבות ורגשות ותחושות גוף כצופה מהצד מאפשרות לנו מצד אחד לגעת בכאב ובקושי ומצד שני לצאת מתגובות "הטייס האוטומטי" ולבחור כיצד להגיב. בחירה כיצד להגיב עוזרת לנו להתארגן פיזית ומנטלית לקראת ההכנות לבית הספר בבית.

תוך כדי התארגנות וחוויה של שליטה במה שכן בידינו, נוצרת גם ההתרגשות והשמחה שהילדים שלנו גדלו בשנה וחשוב לשתף אותם בהתרגשות, גם אם ימשיכו להשאר וללמוד מהבית.

נשמע פשוט ועדיין, קשה לנו לעשות זאת בטבעיות בזמן אמת. החיים המודרנים הרגילו אותנו לפעילויות שמניבות סיפוק מיידי וחוסר יכולת לשאת את התהליך. לכן, חשוב לשלב את גישת המיינדפולנס בחיי היום יום שלנו.

שלומית מציינת שמרגע שנסגרו בתי הספר בחודש מרס האחרון והלמידה עברה אונליין היא מצאה את עצמה "מקפצת" בשעות הלימודים בין שני ילדיה בני 8, 11 ומנסה לעזור להם לפתור מטלות שונות שקיבלו מבית הספר. הילדים לא תמיד שיתפו פעולה, היא מתוסכלת ומצאה עצמה "בורחת" לטלפון הסלולרי כל העת: בודקת מיילים, טקסטים, פייסבוק. פעולות שלוקחות זמן קצר אבל מסיתות אותה מהחוויה העכשווית. היא חשה רגשי אשמה ועל מנת לפצות, מצאה עצמה פעמים רבות מבצעת את המטלות עבור הילדים. באמצעות תירגול נשימתי בגישת המיינדפולנס זיהתה שלומית כי צפייה במדיה חברתית בחייהם של אחרים, בדיקת מיילים גם אם זה למספר דקות, יתכן וחשובה, אבל ברגע שהיא עושה זאת, היא לא קשובה למה שקורה עם ילדיה. הנחת הסלולרי בחדר השני ולו לשעה שעתים בזמן שהיא עם ילדיה תאפשר לה לעזור להם, אבל לא לעשות עבורם. תעזור לה להבחין ולשים גבולות בין תפקידה של המורה בחינוך הילדים, לבין תפקידו של ההורה גם אם הילדים נמצאים פיזית בבית ולא בבית הספר.

חרדה לא תעלם ברגע אחד, אבל מודעות ותרגול עוזרים לנהל את החרדה והלחץ באופן שהתיפקוד היויומי לא יפגע גם במצב של חוסר וודאות בימי הקורונה.

לקראת שנת הלימודים, חשוב לתרגל את המשפט "שלום כתה בבית", לזכור שהילדים שלנו הם התלמידים ולא אנחנו. הילדים שלנו ולא אנחנו לומדים, גם אם זה בבית. כהורים, תפקידנו לעזור לילדנו להתארגן ולהתכונן ללימודים, לאפשר להם סביבה בטוחה ולשדר להם את הביטחון והידע שלנו כמבוגרים יש שכרגע זה המצב, יש להתייחס ללימודים ברצינות כאילו הם פיזית בבית ספר, וביחד ננסה להפיק את הטוב ביותר.

שנת לימודים פוריה !