החלום האמריקאי בסכנה
אחת מתופעות הלוואי המכאיבות של הוירוס פוגעת בכיס של כל אחת ואחד מאיתנו ורבים מהישראלים שהקימו עסקים בארה״ב מוצאים את עצמם בימים אלו במשבר גדול ומדאיג. בראיון ל׳ידיעות אמריקה׳ הם חושפים את המציאות הקשה
הפסד של מיליון דולרים
ליאור לוסטיג הוא מנהל חברת נדל"ן גדולה, אב לשניים המתגורר בלונג איילנד: "אני מנהל את פורום השקעות הנדל"ן הגדול בארה"ב לישראלים - "נדל"ן ולעניין". אנו עוסקים בהשקעות נדל"ן, מימון ובנוסף, מכינים ישראלים שמביעים עניין להצטרף לתחום. עד לפני שהגיע וירוס הקורונה, היו לנו המון תיקים פתוחים של הלוואות ועסקאות, אבל בבת אחת הכל קפא. הבנקים הפסיקו לתת הלוואות בן רגע ועשרות עסקאות נדל"ן נעצרו. הרבה חבר'ה ישראלים שעבדנו איתם פתאום פוטרו או חזרו לארץ. כמובן שזה השפיע עלינו ישירות ועברנו טלטלה רצינית. בעקבות המצב, לקוחות רבים פנו אלינו וביקשו הנחות ופריסת תשלומים. המצב המדרדר הצטבר לכדי נזקים אדירים של חוזים והלוואות בשווי של מאות אלפי דולרים שלמעשה אינם מתממשים. הנזק המוערך, נכון להיום מהמשבר בחברה שלנו, עומד על למעלה ממיליון דולר", הוא מודה.
ליאור רואה גם את האור בקצה המנהרה ואיננו מנבא שחורות בלבד: "בכל משבר צריך למצוא את ההזדמנות", הוא אומר בתקווה. "אנשים ישבו עכשיו בבית חודשים ארוכים וזה זמן טוב ללמוד. מי שמתעניין בנדל"ן וישכיל לזהות את ההזדמנות ירוויח. נדל"ן הוא תחום שיכול לקרוס בן רגע, אך כזה שגם יכול לנסוק במהירות אדירה, בדיוק כמו לאחר המשבר שהתרחש ב-2008. אחרי חצי שנה של קיפאון בשבועות האחרונים, הבנקים התחילו סוף סוף לשחרר הלוואות. אמנם אלו אינן באותם התנאים, אך זה יותר טוב מכלום. בתחום הנדל"ן מתחילות להתעורר עכשיו עסקאות מעניינות כי אנשים איבדו את הנכסים שלהם. לאנשים הפרטיים זה משבר גדול אך למשקיעים זה יוצר קרקע פורייה להזדמנויות. אנו מחכים לעסקאות מעניינות כמו אלו שהיו אחרי המשבר ב-2008. זו בהחלט תקופה לא פשוטה בתחום הנדל"ן בארה"ב, אך ההזדמנויות תחזורנה. ניו יורק מתחילה להתעורר".
הלקוחות איבדו את חייהם
הסיפור שאלי כהן (סעידוב) מתאר הוא לא פחות ממצמרר: בשנים האחרונות הוא משווק שתלים מתוצרת הארץ למרפאות שיניים מקומיות ברחבי העיר ניו יורק. הוא עובד בשיתוף פעולה עם מספר מרפאות, כאשר חלק משיטת השיווק שלו היא לעיתים להציע את המוצר שלו ללא עלות למטרת התנסות, ורק לאחר מכן לסגור עסקה. אך צירוף מקרים מצמרר כמו זה שאלי נקלע אליו בעקבות הקורונה תפס אותו לא מוכן, בלשון המעטה: "מתוך כ-50 לקוחות רופאים שאני עובד עימם, 17 חלו ו-4 נפטרו", הוא מספר. חלק מהרופאים שעבדתי איתם היו בדיוק בשלבי ניסוי ראשוניים עם המוצר שלי, אז למעשה, טרם זכיתי לראות מהם את הכסף, ובמקרה הזה כבר לא אזכה. הסחורה שאני מביא שווה עשרות אלפי דולרים. מאז הפטירה של הרופאים, לא נותר לי עם מי לדבר, ומעבר לכך, חלק מהתשלומים נפרסו קדימה ואני לא יודע האם אזכה אי פעם לקבל את מה שמגיע לי. משום שבשתלים מדובר לרוב בהליך קוסמטי, ההפסד הוא כפול: מצד אחד חלק מהרופאים טרם שילמו על הסחורה, ומצד שני גם הלקוחות לא רוצים להוציא עכשיו כסף על מותרות", הוא מסביר. "הנזק שלי מוערך כרגע ב-50 אלף דולר פחות או יותר. בעקבות הקורונה, מצאתי את עצמי עושה הסבת מקצוע לתחום הנדל"ן. ברוך השם מוצא את עצמי בנישה הזו, אך את מה שהפסדתי הפסדתי ובגדול", הוא מתאר.
הפסטיבל שלא היה
יוני ונדריגר בנה ארגון מטרייה חם לאמנים הישראלים בניו יורק. הוא במאי ומפיק ולפני כשנתיים הקים את IAP (פרויקט האמנים הישראלי), ארגון ללא מטרות רווח שנותן קורת גג אחת לאמנים הישראלים בעיר, ומציג תרבות ישראלית לקהל הישראלי המקומי. עם פרוץ המגיפה הכל קפא; לוח ההופעות שהיה סגור מספר חודשים קדימה בוטל כולו, ופסטיבל האמנות הישראלית הגדול שעליו עמל כשנה, בוטל גם הוא באחת. פרט לכך, לונדריגר היה עסק של מגנטים לאירועים, וכל האירועים ששוריינו, בוטלו גם הם.
יוני מספר: "בוטלו לנו הצגות ילדים והופעות של הרכבים מוסיקליים שעבדנו עליהם מאוד קשה, יחד עם "פסטיבל האביב" לתרבות ישראלית שעמלנו עליו במשך למעלה משנה. בפסטיבל תוכנן להיות מועלה המחזה "החברות הכי טובות" מאת ענת גוב, ומופעי מוזיקה ותערוכות אמנות שאמורות היו להיות מוצגות לקהל הרחב במשך חודש שלם, יום יום. עבור הפסטיבל ביטלנו הופעות עם יותר מ-50 אמנים. בתחילת מרץ גילו בבית ספר שבו היינו אמורים להופיע שני ילדים חולי קורונה ומאז, תוך יממה הכל התבטל: בוטלה ההצגה ויחד איתה גם עשרות אירועים של המגנטים. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה פסטיבל האביב: על החלל לפסטיבל שילמנו כ- 4,500$ שלא הוחזרו לנו עד היום", הוא אומר בכאב. "אחרי כל הביטולים עוד המשכנו עם IAP במתכונת אונליין: עשינו הצגות לבתי ספר, והעלינו הופעות בחינם לכל הקהילה הישראלית בעיר רק כדי להעלות את המורל. במהלך הקורונה הופענו עם למעלה מ-40 הצגות ומופעים באונליין ביניהם לייבים בפייסבוק, הרצאות מאסטר-קלאס כסוג של מענה למחנות הקיץ שהתבטלו, והצגות ובמה פתוחה בזום, עם עשרות אלפי צופים. הייתה לי הזדמנות להגיע לקהל חובק עולם מישראל, כל רחבי ארה"ב ואירופה, אך לצערי גם את זה אנו נאלצים להפסיק; משום שהתקציב שכרגע יוצא מהכיס שלי הולך ואוזל ואני לא יכול לדרוש מהאמנים לעבוד בחינם. הקהל גם לא רוצה להוציא כסף ומשום שלא מדובר בפלטפורמות הרגילות, אני הפסדתי מכיסי הפרטי סכום שהצטבר לכעשרות אלפי דולרים", הוא מספר. "בעקבות המשבר החלטתי לעשות הפסקה מכל ולצאת לטייל ברחבי היבשת. באיזשהו מובן, נוצרה הזדמנות שאולי לא תחזור - לקחת הפסקה. תמיד רציתי לחזות בנופים המדהימים של היבשת הזאת ומאז ומעולם הייתי עסוק, ועכשיו זה הזמן לעשות זאת", אומר יוני.
ליל הבדולח של מנהטן
דוד זקן, נשוי לרוני ואב לארבעה הוא הבעלים של מסעדת ׳פפריקה במנהטן׳: "הייתה לנו מסעדה ברחוב 34 במנהטן, ליד האמפייר סטייט, ובצמוד ל"ישיבה יוניברסיטי" ממנה היו מגיעות אלינו כל יום 500 בנות ישיבה שלומדות שם״, הוא מספר בכאב. ״בנוסף, היה לנו הסכם עם משרד הביטחון והקונסוליה על 200 מנות של ארוחת צהריים כל יום. אמנם היינו מסעדה בת 3 שנים בלבד, אבל בצמיחה חזקה ומתמדת", הוא מתאר. ואז הגיעה הקורונה: "ירדנו בבת אחת ממאה לאפס. ההזמנות הפסיקו להגיע ואף אחד לא פקד את המסעדה. קיווינו שיהיה בסדר ומשכנו עוד חודש, חודשיים, אך ראינו שכבר מתחיל להיות לנו לחוץ כלכלית עם השכירות, ובעל הנכס לא הסכים לבוא לקראתנו, אז חתכנו משם. היינו חייבים לעשות מעשה: השותף שלי הוא גם הבעלים של רשת מסעדות פרסיות כשרות בשם קולבה, אחת ממוקמת ברחוב 39 במנהטן. קיבלנו החלטה להעביר את פפריקה ולהיות בשותפות עם קולבה ובכך, לחסוך בעלויות של השכירות, הצוות ומשגיח הכשרות". דוד מספר כיצד המקום עבר שיפוץ, אך כאן לא הסתיים הסיוט: שבועיים אחרי שהעביר את המסעדה מקום החלו מה שדוד מכנה "ליל הבדולח של מנהטן": "מכל המחאות שהשתוללו בעיר פרצו לנו למסעדה והשחיטו אותה. שברו הכל: גנבו אלכוהול, ציוד מחשוב, מזומנים, מה לא. זו הייתה עוד מכה והיינו צריכים להתאושש ממנה." עקב הקורונה דוד נמצא במצב של חישוב מסלול מחדש: "אני לא יכול לבנות על מסעדה עם הושבה בחוץ, כי א' העיר לא כמו מה שהיא הייתה - אנשים לא מגיעים, וב' ככל שהחורף מתקרב אנחנו מבינים שהישיבה בחוץ היא בעייתית ואנו מתכוננים לעבור למתכונת של משלוחים ואיסוף בלבד. אנחנו מנסים להיות יצירתיים ולהמציא את עצמנו מחדש - אבל על כל קהילה יהודית שזקוקה למזון והסעדה, יש היצע של המון מסעדות. התחרות קשה", הוא מתאר. כרגע הטרנד שתופס זה אירועים פרטיים בבתים ובחצרות של אנשים. אנחנו כרגע במגרש הזה וזה מה שמחזיק אותי", הוא אומר. ומה הנזק? דוד אומר שהנזק שנגרם לו נאמד בכמאות אלפי דולרים. זה לא משהו שאפשר לספור. ההכנסות השוטפות שלי ירדו פי 4. זה בקושי מכסה לי את השכירות, כמה עובדים וספק.
בנוסף לכך, אישתי שהיא השפית הראשית של המסעדה ונמצאת כרגע בחופשת לידה, אז גם היינו צריכים לצמצם משמעותית את התפריט ממאכלים מרוקאים מסורתיים ומורכבים לדברים קצת יותר פשוטים. אני מנסה עכשיו ללכת על קונספט של שוק כמו מחניודה: עם שולחנות עמוסים בפירות, ירקות, ומאכלים ישראלים." אך עם כל הקושי הוא לא מתכוון לרחם על עצמו: "כולם נפגעו מהמשבר הזה. החוכמה היא לקום ולעשות- בין אם זה קונספט חדש או לצאת מהעיר. אני מנסה לשרוד".
נסגר התיק
ארזה גלעד, מעצבת תיקים כבר למעלה מ-20 שנה, אם לשניים המתגוררת בברוקלין: "יש לי בערך בין 20 ל-30 תערוכות בשנה של מכירה ותצוגה לשוק הסיטונאי והקמעונאי", היא מספרת. "המשבר תפס אותי בדיוק כשהייתי בדרכי לאחת מהתערוכות שלי באטלנטה. כחצי שעה לאחר שנחתתי בעיר הייתי כבר במונית בדרכי למרכז הכנסים שבו הייתי אמורה להציג, ולפתע התחלתי לקבל המון הודעות טקסט מחברים ומקולגות שכתבו לי: I'm sorry" ("מצטער") בזה אחר זה. לא הבנתי במה מדובר עד שלבסוף הודיעו לי שהתערוכה בוטלה. הייתי המומה מהסיטואציה, במיוחד כאשר כבר הגעתי לעיר יחד עם כל הסחורה, והכל כבר היה מוכן. מיד צלצלתי לחברה טובה שלי המתגוררת בעיר כדי להיפגש איתה ולשתות משהו שישכיח את הסיטואציה. אמרתי לה שזה הדרינק הכי יקר שהיה לי בחיים - תחשבי מה זה להטיס סחורה, לשכור חלל, להזמין אנשים, להזמין בתי מלון - הכל מצטבר לשווי של עשרות אלפי דולרים". מיד לאחר מכן, כל התערוכות העתידיות שלה בוטלו: "חלקן נדחו לספטמבר, אבל אני כבר לא בונה על זה. אחרי 20 שנה בהן אני עוסקת רק בזה, אפשר להגיד שאני מובטלת במשרה מלאה". מה שעוזר הוא שלפחות בניגוד לארץ, היא מוסיפה, העצמאיים פה מקבלים דמי אבטלה. ״אני מקבלת קצבה חודשית וחיים על זה ועל זה שהבעל עוד עובד.
המצב שלנו הוא עוד יחסית טוב, יש מסביבי המון שמצבם עוד יותר קשה מזה שלי כמו אנשים עומדים לאבד את הבתים שלהם. אחרי 20 שנה אני חושבת לעשות הסבת מקצוע לעיצוב פנים לעבור לעיצוב פנים. אף אחד לא ציפה שדבר כזה הולך לקרות. יש פה מעמד ביניים שפשוט נמחק".
