אם יש תקופה בה כל אדם היה רוצה לפנות בתפילה בבקשה ובתחנונים, זאת התקופה בה אנו חיים.

מגיפה עולמית של וירוס קטלני, הוריקנים פולשים ליבשות, שריפות בגודל מחריד בחוף המערבי של קליפורניה, והשבוע, רעידת אדמה שהעירה אותנו. אין לנו שליטה על כוחות הטבע האיתנים. מה שבידינו הוא חיזוק הנפש, תפילה מי שיכול ועזרה הדדית.

בהיסטוריה היו תקופות קשות ומחרידות יותר ובני האדם שרדו.

את התקווה אין לאבד!

נִגּוּן עַתִּיק

יעקב ברזילי

מֵעֵבֶר לְמִפְתָּן בֵּיתִי

עֲקֵבוֹת

לְתָוֵי נִגּוּן

מָצָאתִי:

דַּפֵּי שִׁיר דְּהוּיִים,

שֶׁרוּחוֹת סַעַר

נְשָּׂאוּם

מִקְּצֵה תֵּבֵל

וְעַד קָצֵהוּ,

עַל מִפְתָּן בֵּיתִי

נְטָשוּם.

שִׁבְעִים חֳרָפִים

וְיוֹתֵר

מְהַדְהֲדִים בְּאָזְנַי

שְׁרִיקַת הָרוּחַ

וּצְלִילֵי הַשִּׁיר.

נִגּוּן עַתִּיק,

שֶׁאָבִי שָׁר אוֹתוֹ

לִי

וְלֵאלֹהָיו

בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה

וּבְלַילוֹתָיו.

בְּהִתְקַדֵּשׁ הֶחַג

בֵּית הַשְּׁכִינָה

מוּצָף אוֹר יְקָרוֹת

בְּשִׁלְהֵי אֶלֶף תְּשַׁע

מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ,

וְרוּחַ אֱלֹהִים

מְרַחֶפֶת

בֵּין הַטַּלִּיתוֹת,

וְקָהָל שֶׁל אוֹמְרֵי הֵן

נִצַּב עַל רַגְלָיו

וְשָׁר אֶת הַנִּגּוּן:

"בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

יִכָּתֵבוּ".

וּבְלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים

הַשָּׁמַיִם הָיוּ

לַאֲסַם תְּפִלּוֹת

שֶׁל רִבּוֹא רְבָבוֹת

בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה,

וּבְהִפָּתַח שַׁעֲרֵי

הָאָרוֹן

נַחְשׁוֹל תַּחֲנוּנִים

מֵצִיף אֶת הַתֵּבָה,

וְהָעֵדֶר בְּעִקְבוֹת

רוֹעוֹ

שׁוּב עוֹמֵד

וְשָׁר:

"בְּיוֹם צוֹם כִּפּוּר

יֵחָתֵמוּ".

וְהִנֵּה, רַק

מִסְתַּיֵּם טֶכֶּס הַחֲתִימָה,

וּכְבָר

עֲשֵׁנוֹת עָרֵי הַשְּׁמָד,

וְאֵשׁ אוֹחֶזֶת

בְּשׁוּלֵי טַלִּיתוֹת,

וְאֵשׁ מְכַלָּה יַעֲרוֹת

אָדָם.

נִּשְׂרָפִים טַלְלֵי

בֹּקֶר,

נִיחוֹחֵי פְּרָחִים

נֶחֱנָקֵים בְּעָשָׁן,

פַּרְפַּרִים כְּבָר

לֹא מַמְרִיאִים

אֶל הַשֶּׁמֶשׁ,

כִּי מוֹתֶרֶת הַבְּהֵמָה

מִן הָאָדָם.

עֲלוּקוֹת הַזְּמַן

מוֹצְצוֹת

לְשַׁד זִכְרוֹנוֹתַי.

שִׁבְעִים חֳרָפִים

וְיוֹתֵר

מְהַדְהֲדִים בְּאָזְנַי

שְׁרִיקַת הָרוּחַ

וּצְלִילֵי הַשִּׁיר.

נִגּוּן עַתִּיק,

שֶׁאָבִי שָׁר אוֹתוֹ

לִי

וְלֵאלוֹהָיו:

יִכָּתֵבוּ

וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר

יֵחָתֵמוּ"

הולחן לתזמורת בידי המלחין רמי בר-ניב

כל נדרי

גד קינר קיסינגר

נשאף בריאת חמצן סטרילית

לקומה העליונה

אל מועדון הסאדו-מאזו של

רהיטי בדידותו המרווחת.

נרצע האורב לו בניבים מושחזים

אם לא ילוטף.

ליחה, דואר, כל החוץ שנגרר פנימה כאפוד מגן שאינו

רשום כמו הבדידות בטאבו למרות שדירתו

לא ערוכה לארח זרים. למרות ארבעת הכתלים

הניצבים עליו. חבר מושבעים חיוור כחבורת

אריסטוקרטים שחפנים

שיתירו נדריו

ישחררוהו מכל חברה בה

לא היה חבר

ויגזרו דינו

לתה

נטול

גבינה כחושה

והליכון.

ועצירון.

ושביתון.

ושביצון.

לא קיימון

כִּיפּוּרִים

טלי כהן שבתאי

יוֹם הַכִּיפּוּרִים?

רֵאשִׁית כָּל, "אִישָּׁה צְרִיכָה אֱלוּל מִשֶּׁלָּהּ כְּדֵי לִסְלוֹחַ לְעַצְמָהּ"*

מַשֶּׁהוּ אֶחָד, מֵאִידָךְ

גִּיסָא לְקוֹנֵן עַל הַחוּרְבָּן וְעַל הַגָּלוּת, וּתְפִילָּה לְשִׁיבָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלַגְּאוּלָּה בְּקוֹלֶקְטִיב -

זֶהוּ מַשֶּׁהוּ שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי.

אֵינֶנִּי

מַסְכִּימָה עִמְּךָ אֲדוֹנָי וְכִי תָּכְנָן שֶׁל

הַסְּלִיחוֹת נוֹשֵׂא

אֶת אַפְסוּת הָאָדָם מוּל בּוֹרְאוֹ

בְּעֵת שֶׁנִּבְרֵאנוּ מִצַּלְמְךָ הַאִם

רַק אֲנִי מְשִׂימָה לֵב לָאַבְּסוּרְד שֶׁבַּדָּבָר?

עִינּוּי

הַגּוּף לְצֹרֶךְ הִתְּעַלּוּת וְהִטַּהֲרוּת הַנֶּפֶשׁ וְלֹא

מִטַּעֲמֵי אֲבֵלוּת גּוֹבֵל

בְּאַקְט פְּסִיכוֹטִי מַשֶּׁהוּ זֶה

מִתְגַּבֵּר מִשָּׁעָה 17:40 י' בְּתִשְׁרֵי עַד צֵאתְךָ

בַּיּוֹם לְמָחֳרָת בְּשָׁעָה 18:51

נכתב על ידי עדי אויטל רוזין

הָיִיתִי שְׂמֵחָה לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינַי מוּל מִי אֲנִי

צָמָה וּמוּל מִי אָבִי פּוֹקֵד אֶת מִגְוַן קִטְעֵי פְּסוּקִים, תְּפִילּוֹת וּפִיּוּטִים שֶׁל

הַסְּלִיחוֹת הַ מַתְחִיל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל

הַמְּבִיאִים

אֶת יוֹם הַכִּיפּוּרִים כָּמָּה יָמִים קוֹדֶם בִּשְׁבִיל

שֶׁאַגִּיעַ אֵלֶיךָ מוּכָנָה לְבוּשָׁה

בְּלָבָן וְסוֹפֶרֶת

הָאִיסּוּרִים הַ מְּיַחֲדִים

אוֹתְךָ בִּמְיוּחָד - מַגָּפֵי עוֹר שֶׁקָּנִיתִי לָאֲרוּחָה

מַפְסֶקֶת עִם.

Chaos.t7772@gmail.com

חששות ונחישות

אהובה מיטל

אַךְ עִם מֵצַח נְחוּשָׁה

לִפְעֹל בִּזְהִירוּת

לִקְרַאת הַהַתְחָלָה הַחֲדָשָׁה

מְעֻבָּד וּמְתֻיָּק

לִלְמִידָה יְשִׁירָה

לֹא עַל גַּבֵּי סִירָה אוֹ קָיָאק

עֲדַיִן לֹא נִתַּן

הַנְּגִיף מְאַיֵּם

עוֹמֵד מוּלֵנוּ אֵיתָן

הַצִּבּוּר מִתְיָאֵשׁ

לְלֹא מַסֵּכוֹת

כֻּלָּנוּ נַעֲלֶה בָּאֵשׁ

מַעֲשִׂי, הֶגְיוֹנִי

הַעֲבָרַת הַנִּלְמָד

בְּאֹפֶן סוֹבְלָנִי

מֵעֵבֶר לַמַּסֵּכָה

עִם תִּדְרוּךְ, עִם דִּיּוּן

לְלֹא מְבוּכָה

פָּנִים אֵל פָּנִים

נַחְשֹׂף רַק עֵינַיִם

נִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסִימָנִים

לַהֲגָנַת הַסְּבִיבָה

עִם צִיפִּיָּה לְמַעֲרֶכֶת

חִיסוּנִית יְצִיבָה

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

קּוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה

יִשָּׁמַע בַּמַּשְׁדֵּר

מִבְּלִי לְהִדַּרְדֵּר

הִגִּיעַ הַזְּמַן@gmail.com

לַחֲגֹג וּלְהִתְהַדֵּר

אגדת המלאכים, בין שמים וארץ

נעמי צליח יאנג

חי על פני האדמה,

ביום האחרון של אותה השנה,

היו המלאכים אך מרחפים להם ממעל,

סובבים מעליו, נרגשים ומלחששים

נוגעים לא- נוגעים בו, כמעט ממששים

עד שהגיעה הדקה,

שנטלו את נשמתו הזכה

במיתת נשיקה,

ובאותו יום השבת,

עלו השמיימה, ונתנוה כמתת

לאל שבמרומים,

ונעלמו כלא- היו מעל שבעת הרקיעים...

ובמקום אשר נמסרה נשמתו חזרה

לאחד והיחיד שאותו ברא,

מלך שמיים וארץ, שם, על הארץ למטה

נותרו בני- תמותה,

דמויי- מלאכים, העוטים

טליתות, ולבושים

בגדי- חג לבנים

וכיתרוהו במעגלים,

נאלמים ואבלים.

בשערייך ירושלים

 תמר רוט

להכנס דרך השערים לעיר השלימה.

לשער השמיים, המחובר לירושלים,

להחתם למאה ועשרים שנות חיים.

יונות השלום יתעופפו ברקיע,

לכל אחת עלה זית בפיה.

לא עוד יהיה זה חלום,

זמן שהמשיח כבר יגיע הלום.

אנא לתפילתנו שמע ממרום,

עת נבקש בתום:״ היום,היום,היום!״

הסוד של סבא

 ורדה הימן-גלעד

סבא אלי-דוד וסבתא שפרה דיברו יידיש. סבתא לא ידעה עברית וסבא דבר עברית תנכית כזו שהייתה מצחיקה אותי ואת ארז אחי. כל הנכדים האחרים ידעו יידיש. רק אותנו הורי לא לימדו. אולי בגלל שרצו שתהייה להם שפה בה הם יכולים לשוחח כשאינם רוצים שנבין. כשארז ואני לא היינו רוצים שהם יבינו, דברנו בינינו בשפת ה-ב', (כל אות שניה הייתה ב') . אבל עד שגמרתי לומר משפט, ועד שארז הבין מה אמרתי, כבר היה הרבה יותר קל להתחבא בסבך הבננות שצמחו בחצר, ולדבר רגיל.

סבא אלי-דוד הקרין תמיד שקט ושלווה, ואהבה גדולה לסבתא שפרה. אבל עיניו היו תמיד עצובות. שלא כסבא מיכאל, סבי מצד אבי, שהיה תמיד עליז וחייכני ביחוד כשסבתא מלכה לא הייתה בסביבה. פעם שאלתי את אמי, למה סבא תמיד עצוב. היא ענתה לי כי אולי זה בגלל שהוא חולה.

כשהייתי בת חמש עשרה. סבא שוב אושפז בבית החולים. נסעתי עם אמי לבקרו. סבא ישן, צינור מחובר לאפו. על חזהו החשוף מדבקות עם כבלים מחוברים למוניטור.

"הוא ישן עכשיו. אז אולי אני אצא לרגע" אמרה אמי. ואני ידעתי ש"הלצאת לרגע" זה לעשן.

קרבתי את הכיסא למיטתו. ישבתי מסתכלת על סבי, בקושי הכרתי אותו: עור פניו היה צהוב, זקנו נראה דליל ולח מזיעה, גופו הצנום שכב ברפיון במיטת בית החולים שנראתה ענקית למידתו. ריח של ליזול מהול בריח שאיני מכירה. האם זה ריח המוות? האם כך נראה המוות? הזדעזעתי ממחשבותיי, בהיתי בחלון מביטה בכחול השמיים מבעד הדמעות.

"ורדהל'ה" שמעתי לפתע את סבי לוחש.

רכנתי אליו והוא שלח יד כחושה ורועדת וליטף את שערי. ראיתי שהוא רוצה לומר משהו. מחיתי את הדמעות. חייכתי אליו מלטפת את ראשו, מסדרת את הכיפה.

"ורדהל'ה, אני הרגתי את שמרל!"

נדהמתי. ראיתי את פניו המיוסרות. חשבתי שהמורפין טשטש את דעתו. ליטפתי את לחיו ולחשתי:

"שששש סבא, הכל בסדר. אל תדאג".

הוא שקע שוב בשינה.

כשנכנסה אמי, ספרתי לה. היא נראתה נסערת.

כעבור מספר ימים, בערב ראש השנה, נפטר סבי. חמישים וארבע שנים לאחר מותו, נודע לי למה אמר סבי שהוא הרג את שמרל.

חיימשייע ושמרל היו בני דודים. אמו של שמרל הייתה אחותה הבכורה של שפרה, אמו של חיים יהושוע הלא הוא חיימשייע. שתי המשפחות התגוררו בבית דירות ישן ומכוער ברחוב גיינשא בורשה. לימים היה הבית הראשון ליד הכניסה לגטו. מאז ילדותם היו חיימשייע ושמרל חברים בלב ונפש וגם עכשיו, כששניהם כבר כמעט בני שלש עשרה, אי אפשר היה להפריד בין השניים.

כשסיימו את יום לימודם בחידר, היו ממהרים לביתם. שם במרתף הביניין, היה המפעל לשקיות נייר של שפרה. באמצע המרתף עמדה מכונה לחיתוך נייר. הייתה זו מכונה ישנה ורעשנית. כשהתפנה אלי-דוד בעלה של שפרה מלימודי הקודש, היה יורד למרתף ומפעיל את המכונה. לעיתים היה מנקה את האבק מעליה ומשמן את הצירים. הוא לא נתן לאיש להתקרב למכונה, "שהרי היא שברירית כל כך ואיזה "ברוך" יהיה אם תתקלקל, חלילה וחס!". בצד אחד של המכונה היו מונחים גלילים של נייר חום מוכנים לחיתוך. ובצד השני שולחן עבודה גדול, עליו הדביקו והכינו את השקיות. בסיר גדול הייתה שפרה מבשלת קמח ומים, עד שהעיסה הפכה לדבק אותו חילקה לקערות. שמרל וחיימשייע היו יושבים סביב השולחן ומדביקים את השקיות כשהם מתחרים ביניהם מי מדביק יותר מהר. שפרה הייתה יושבת ומדביקה אתם, מנצחת על המלאכה.

שניהם חיכו בקוצר רוח ליום חמישי. לא בגלל שהנה מתקרבת השבת, אלא בגלל מירהל'ה, בתו בת השתים עשרה של הקצב שהייתה מגיעה לקנות שקיות נייר לאיטליז של אביה. עם כניסתה למרתף היו הנערים מפסיקים עבודתם ומוקסמים מביטים בה ובצמתה הארוכה המונחת בחן על עורפה. והיא, משימה עצמה כאינה רואה אותם היתה הולכת זקופה, חוצה את החדר המזוהם כאילו הייתה נסיכה המהלכת בארמונה, ולבה מתרונן.

את החגים היו שתי המשפחות חוגגות יחד. השנה, תרצ"ט, חגגו את ליל הסדר בביתם של אלי-דוד ושפרה. הנשים עסקו כל היום בבישול כשהבנות עוזרות לידן, או מתעסקות עם התינוקת. הבנים הביאו כסאות ושולחן נוסף מדירתו של שמרל. ובתוך כל המהומה וההתרגשות התמלאה הדירה הקטנה בניחוחות נפלאים של מאכלי החג.

בערב, הסבו כל בני המשפחה לבושים בבגדי חג לשולחן הסדר. מפה לבנה, ועליה נרות זוהרים, יין , מגש המצות, הקערה ועליה לפי הסדר מרור, כרפס, חרוסת, ביצה וכנף תרנגולת חרוכה זכר לקורבן. אלי-דוד החל בקריאת ההגדה וכולם אחריו. כשהגיעו לשירים, תופפו הגברים על השולחן וקולו של חיימשייע הסתלסל ועלה מעל קולות המשפחה מנעים בצלילותו, "חיימשייע שלנו עוד יהיה חזן!" פסק אלי-דוד אביו בנחת.

בולוש, אחיו הקטן של שמרל, שאל את הקושיות, כולו מסמיק מהתרגשות, כשידו האחת מסלסלת פאותיו. הוא התחיל בלחישה אך לאט לאט התגבר על בושתו, ושר בקולו הציצני: "הלילה הזה כולו מצה..."כשהוא מציץ בהוריו המביטים בו בגאווה ובשאר בני המשפחה המחייכים אליו באהבה.

אולם בכל הצחוק והשמחה הייתה נימה של עצב. כולם ידעו שזה ליל הסדר האחרון שלהם יחד, שהרי אלי-דוד, שפרה וילדיהם נוסעים בעוד חודש לארץ ישרואל. אחותו העשירה של אלי-דוד שחיה בלונדון, שילמה לאישורים ולנסיעה של אחיה ואחותה ובני משפחתם. היא קיוותה שהם יגיעו ללונדון, אבל הם העדיפו לעבור לארץ הקודש. נו מילא, העיקר שיצאו מורשה.

מאי 1939. על הרציף בתחנת הרכבת גדנסקי עמדו אלי-דוד, שפרה וארבעת ילדיהם, עמוסי תיקים וחבילות מחכים לרכבת שתיקח אותם ללודג'. יחד עמם עמדו כל אחיה ואחיותיה של שפרה ובני משפחתם, ערב רב מאד. וכולם מתחבקים, צוחקים ובוכים, ומבטיחים לכתוב מכתבים, והכי חשוב, מבטיחים שגם הם יגיעו לארץ ישרואל, כשהזמנים יהיו טובים יותר.

צפירה נשמעה מרחוק ועשן שחור נראה מתקרב. מבין העשן התגלה הקטר, מפלצת אימתנית נאנחת ונושפת. הוא נכנס באיטיות לתחנה מושך אחריו את הקרונות. כשנעצר, שרק הכרטיסן במשרוקית התלויה לו על צווארו ופקד על קהל הנוסעים לעלות על הרכבת. שני הקרונות האחרונים, שהיו ישנים ועלובים, היו הקרונות המיועדים ליהודים. הם העלו את החבילות. שפרה ואלי-דוד התמקמו בתא, כשילדיהם נתלים על החלון, עוד חיוך, עוד נפנוף, והקטר השמיע צפירה חדה נשף ונשף, ויצא לדרך.

הם ישבו דוממים, מביטים בחלון: נהר הויסלה זרם לו בנחת בנוף הכפרי. שדות ירוקים, פרות רועות ועגלת איכרים. ברגשות מעורבים חשבו על הבית והמשפחה שעזבו מאחוריהם ועל העתיד הלא ידוע המחכה להם. חיימשיע נראה חיוור ומתוח. שלא כאחיותיו, החלון והנוף לא עניינו אותו. מידי פעם נעמד בפתח התא, בוחן את מסדרון הקרון. שפרה ואלי-דוד הביטו זה בזו. הם הבינו את מצוקתו כשנפרד משמרל, והחליטו להניח לו. הבנות שאלו את אביהם ששוב יספר להם על מסלול הנסיעה, הוא חייך . "כשנגיע ללודג' נחליף רכבת ועוד רכבת עד שנגיע לאיטליה לעיר הנמל בטריאסט . שם, תחכה לנו אניה גדולה, וכך בעזרת השם, נגיע כולנו לארץ ישרואל."

כשעברו את העיר פרושקוב, נפתחה לפתע דלת התא והכרטיסן עמד בפתח אוחז בצווארון מעילו של שמרל המתפתל ומנסה להיחלץ מהאחיזה. המומים הם הביטו בשניים. חיימשייע החוויר כסיד.

" זה הילד שלכם? איפה הכרטיס שלו?" צווח הכרטיסן.

"הוא קרוב משפחה אבל הוא לא אמור לנסוע אתנו", גמגם אלי-דוד חלושות.

"שלא יעז לצאת מהתא עד שנגיע לתחנה הבאה!" פקד הכרטיסן בקול מאיים, תוך שהוא דוחף את שמרל לזרועותיו של אלי-דוד. הוא יצא מהתא ממלמל בשנאה: "היהודים המלוכלכים האלה!"

אלי-דוד חזר לעשתונותיו, ושאל את שמרל: "מה עשית? "

שמרל פרץ בבכי, שוכח שהוא כבר כמעט בר מצווה. "אבל דוד אלי-דוד, אני רוצה לנסוע אתכם לארץ ישרואל. אני יודע שאני אתגעגע אל הורי ואחי ואחיותי, ובמיוחד לבולוש, אחי הקטן. אבל הם יבואו אחר כך וכולנו ניהייה ביחד". ניסה לשכנע את דודו.

"אני אשם!" קרא לפתע חיימשייע, "אני החבאתי אותו בשירותים."

"ולא חשבת על הוריו?" שאל אלי-דוד את בנו בקול חמור, "אתה יכול לתאר לעצמך איך מרגישה עכשיו אמו? דואגת וחוששת שמה קרה אסון לשמרל? ואביו? עם לבו החלש?"

"רציתי שיבוא איתנו. יגור איתנו עד שגם הוריו יגיעו." לחש חיימשייע עיניו מושפלות, מבין רק עכשיו את חומרת מעשהו.

לבו של אלי-דוד התרכך למראה הנערים , "דוד ויונתן" חשב, נאבק בהחלטתו, מנסה לחשוב כיצד הוא היה מרגיש אם המצב היה הפוך ובנו היה זה שברח. הוא חיבק את שמרל. "הוריך ודאי משתגעים מדאגה. אין ברירה, אתה חייב לחזור. כן, אתה חייב לחזור!" וכשראה את פרץ הדמעות ובכי היאוש, הוסיף מנסה לעודד: "אבל שמרל, בקרוב גם אתם תגיעו לארץ ישרואל, וכולנו ניהייה שוב ביחד. ואולי יהייה זה מהר יותר ממה שאתה חושב ונחגוג לשניכם בר מצווה ביחד"

אולם גם זה לא עזר. כל הדרך עד לתחנה הבאה ישבו חיימשייע ושמרל רכוני ראש בוכים חרש.

בתחנה של ז'ירארדוב, נכנס הכרטיסן, ובלי אומר ודברים תלש את שמרל מזרועותיו של אלי-דוד והובילו למשרד התחנה שם חיכו לו שני שוטרים. חיימשייע נצמד לחלון מביט בשמרל הצועד מכווץ לצידו של הכרטיסן. לרגע הסתובב שמרל ושלח מבט מיוסר לעבר חלון הרכבת. חיימשיע הצמיד ידו לחלון ולחש בעצב:"להתראות בארץ ישרואל".

יוני 1942 , הרכבת התקרבה לתחנה. "איפה בולוש? לאן הוא נעלם, דווקא עכשיו?" קראה אמו של שמרל בהיסטריה. שמרל עמד על הרציף באומשלגפלץ תר בעיניו אחר בולוש, אחיו הקטן. וכשלא ראה אותו, חייך ברווחה. כבר כמה שבועות שהוא יודע את סודו של בולוש, יודע איך הילד הקטן והאמיץ הזה מתחמק ויוצא מהגטו ויחד עם חבורת ילדים יהודים, רובם יתומים, היה מוכר עיתונים, סיגריות, או שר לפני חלונות בתי הפולנים בתקווה לקבל מזון. ככר הלחם ותפוחי האדמה שמופיעים באורח פלא כל בוקר על שולחן המטבח ושאמם בטוחה שזה "נס משמים, אלוקים שומר עלינו" אינה אלא בזכותו של בולוש.

"אל תדאגי אמא, הוא בסדר. הוא במקום בטוח".

לפתע ראה שמרל את מירהל'ה, עומדת עם הוריה, יפה מתמיד. היא חייכה אליו, והוא הסמיק. "אם חיימשייע היה רואה את החיוך הזה", חשב בגאווה מהולה בעצב. ברחבה עמדו כל בני משפחת טורפנשטיין, האחיות והאחים ובני משפחתם, מצטופפים עם עוד עשרות משפחות יהודיות. מוקפים בחיילים הגרמנים שעמדו רוביהם שלופים ומבט רע בעיניהם. כשנכנסה הרכבת לתחנה, האיצו החיילים באנשים, כשהם מכים בקתות הרובים את האיטיים שביניהם. "שנל! שנל!" צעקו בחוסר סבלנות. והרכבת יצאה לדרכם האחרונה של נוסעיה, למחנה המוות טרבלינקה.

בו בזמן, מחוץ לגטו, בככר שלושת הצלבים, עמד בולוש בן השמונה ומכר סיגריות לחיילים גרמנים.

ghvarda@gmail.com