הסתה ממוסדת בחסות האו״ם
השבוע צוין כ״ט בנובמבר בטקס מיוחד של האו״ם בו קשרו קשר ישיר וברור בין ״הגזענות הממוסדת״ האמריקאית והתנהלותה של ישראל ואף השוו את מעשה הרצח של ג׳ורג׳ פלויד למתרחש בין ישראל ופלסטין, שם טענו, ״ברכה של ישראל מונחת על צוואר הפלסטינים״. כל הפרטים
כ״ט בנובמבר הוא תאריך מכונן עבור המדינה היהודית. במועד זה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את הצעת החלוקה ובכך העניקה גושפנקה בינלאומית להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. שנים לאחר מכן, רבים מדי, גם בקרבנו, כלל לא טורחים לשים לב למועד החשוב. ברבות השנים הפך קיומה של מדינת ישראל למובן מאליו, משל היה עובדה מוגמרת ונצחית שאין עליה ערעור, ולוואי שכך. יחד עם זאת, טוב נעשה אם נזכור כי ישנם כוחות רבים הפועלים בזירה הבינלאומית בכדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המדינה היהודית. לפגוע בלגיטימציה של עצם קיומה ולחתור תחת יסודותיה התרבותיים, הלאומיים, הכלכליים והחברתיים. בין אלו הזוכרים היטב את המועד, ומציינים אותו שנה אחר שנה, נמצא מוסד האומות המאוחדות.
בשנת 1977, 30 שנה לאחר קבלת הצעת החלוקה, קיבלה עצרת האו״ם החלטה מיוחדת לציין את יום ה-29 בנובמבר כיום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני (International Day of Solidarity with the Palestinian People). כך, מדי שנה במהלך 43 השנים האחרונות, מציין האו״ם באירועים שונים ומגוונים, תערוכות וכנסים מיוחדים את הנצחת הנראטיב הפלסטיני של הקמת מדינת ישראל, תוך הנצחתו והנחלתו לעולם. או״ם שמו״ם, אתם אולי אומרים. מדוע זה חשוב בכלל, והרי כבר היה זה בן-גוריון שאמר ש״עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!״. אכן אמת הדבר כי חשוב מאוד מה עשתה, עושה ותעשה ישראל פנימה ובזירה הבינלאומית בכדי לחזק את קיומה ואת עתידה. אולם זו תהיה טעות חמורה לזלזל בסכנה שאירועים כגון אלו מהווים בתהליכי עיצוב התודעה הבינלאומית ביחס לסכסוך. חשבו על זה רגע: במשך ארבעים ושלוש שנה, שנה אחר שנה, מציין האו״ם ומוסדותיו את הנכבה הפלסטינית, מארגן אירועים ותערוכות בהם נוטלים חלק לא רק שגרירים ודיפלומטים, אלא גם עובדי או״ם, בני נוער החברים בתוכניות לימוד מיוחדות של האו״ם, וכמובן הקהל הרחב החשוף למסרים הללו.
השנה, בשל העובדה שה-29 בנובמבר חל ביום ראשון, ציין האו״ם את המועד ביום שלישי, ה-1 בדצמבר. במסגרתו, קיים האו״ם כינוסים מיוחדים של פקידים רמי דרג, ארגונים ממשלתיים וכן נציגי החברה האזרחית בהם נישאו דברים בזכות הפלסטינים. כמו כן, נפתחה תערוכה מיוחדת (וירטואלית, כמובן, באופן שיאפשר בעצם את חשיפת תכניה לקהל רחב הרבה יותר ...) אודות ״החומה״ שבנתה ישראל ואשר ״בית הדין הבינלאומי פסק בחוות דעתו מה-9 ביוני 2004 כי היא אינה חוקית״, במסגרתה יוצגו דברים בגנותה שנשאו פעילים ואישי ציבור מרחבי העולם. ואם אתם תוהים מה בדיוק תשמעו במסגרת הכינוסים הללו, הרי לכם טעימה מדברים שנשאה באירוע אריקה וויליאמס, פעילה בתנועת ״שחורים למען פלסטין״ (Blacks for Palestine) ממישיגן.
וויליאמס הצהירה כי היא מדברת בשם המסר של ״היהודי הפלסטיני שחום-העור, ישו הנוצרי״ כנגד ״אי הצדק המתחולל כנגד הפלסטינים״. היא המשיכה לחלוק את חוויותיה בעת ביקורה בשטחי הגדה המערבית, שם ״נסעה באוטובוס עם פלסטינים, אשר היו חשופים לבידוק בטחוני במהלך הנסיעה, במהלכו עמד חייל ישראל עם נשק גדול על כתפו אל מול אם פלסטינית רועדת ובוכייה אל מול שני ילדיה הקטנים״. היא הביעה ביקורת על חוסר המעש של האו״ם אל מול ״אכזריותה״ של ישראל והצהירה כי ״חדל זמן הדיבורים. זהו הזמן למעשים״. היא ביקרה את ״מלחמתה של ישראל בעזה, במסגרתה נהרגו ״רק״ (כך במקור) 15 ישראלים״ וביכתה את ״מיליוני הדולרים ששולחת ארה״ב לישראל, בעת ש-140 מיליון אמריקאים סובלים מעוני״.
לקינוח, היא קשרה בקשר ישיר וברור בין ״הגזענות הממוסדת״ האמריקאית והתנהלותה של ישראל ואף השוותה את מעשה הרצח של ג׳ורג׳ פלויד למתרחש בין ישראל ופלסטין, שם ״ברכה של ישראל מונחת על צוואר הפלסטינים״.
אתם צודקים. דבריה אינם ראויים לציטוט. הם מגמתיים ונבזיים, נעדרי הקשר ומהווים לא פחות מהטפה בוטה ולא ראויה בפורום בינלאומי. אולם חשבו לרגע – כמה מן השומעים, כמה מן הצופים, כמה מאלו שיצפו בתערוכה באמת יבינו וידעו את המורכבות? יכירו את ההקשרים? וכל זה מתרחש שנה שנה, במשך מעל ארבעה עשורים – בסוג של שטיפת מוח ממוסדת, והכל בחסות ארגון שממומן מתרומות וכספי מדינות שונות, בעצם כספי אזרחים מכל רחבי העולם.
הנזק כתוצאה מפעילות חינוכית שלילית וחסרת איזון מהסוג הזה הוא אדיר, הגם שלא תמיד הוא מיידי, והגיע הזמן שנכיר בכך ונפעל בהתאם. גם אם יום הסולידריות יוותר על כנו, יש לפעול ולדרוש לאלתר שינוי במתווה, אשר ישקף את המורכבות המיוחדת שבסכסוך הישראלי-פלסטיני ויעניק לצופים הבנה אמיתית של הקשיים והאתגרים הכרוכים במציאת פתרון. הטלת אשמה על צד אחד, תוך ניצול הבמה לגידוף ושיסוי, ראוי לה שתיעשה באולמות חשוכים ובוודאי שלא במימון כספי ציבור. אין ולא יתכן מתן אישור גורף להסתה פרועה במסווה דיפלומטי ולחינוך לשנאה לדורות.
שחר עזאני יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בנ״י, אוהב ישראל
