יונית כהן, רואת חשבון בכירה בחברת ארנסט אנד יאנג, העובדת במשרדי החברה השוכנים בסיליקון וואלי בסן פרנסיסקו, בחיים לא חשבה שתכתוב ספר.

כמנהלת בכירה האחראית על כל איזור החוף המערבי, נראה היה שיכלה להינות מהיציבות הכלכלית שבנתה בעמל רב, מאז היגרה לארה״ב מישראל לפני כעשרים שנה.

מאז שעקרה עם הבעל לסן פרנסיסקו, שימשה יונית כעוגן כלכלי של המשפחה שהקימה וזאת בזכות נחישותה להשתלב בחברה ולשגשג עמה. כשהפכה לאמא לתאומים לפני כ-17 שנה לאחר מאמצים ניכרים שהשקיעה כדי להרות, נראה היה שהחיים מחייכים אליה. המשפחה עם האבא, אמא, הילדים והכלב, עם הבית והגינה, הרגישה כמו התגשמות חלום אמריקאי, אבל מהר מאוד הגיעו הבקיעים בחיי הנישואין ועמם המריבות, העזיבות (העזיבה הראשונה של הבעל אירעה כשהתאומים היו בני 14 חודש), הטיפולים הפסיכולוגים, החזרות לחיק המשפחה וחוזר חלילה. כהן מצאה עצמה בתוך מעגל קסמים שהלך וסגר עליה ממנו התקשתה להתנתק.

יונית כהן. "לא הפסיקה לכתוב"

היא ניסתה לחזור לישראל אבל אחרי תקופה שם, לאחר עוד שיחת פיוס עם הבעל, ויתרה ועלתה עם הילדים על טיסה הביתה לסן פרנסיסקו. כשחזרה, מצאה בית ריק ובעל ששוב עזב לדירה משלו. החיים שלה הפכו לתעתועון כשהאובססיה להחזיר אותו הביתה לא עוזבת. עולמה הריגשי של כהן הפך שברירי, הבושה אכלה אותה וגרמה לה להסתיר מהסביבה את מה שהיא עוברת. גם כשהגיעו הגירושים הבלתי נמנעים שטרפו את עולמה, איש בחברה לא ידע על כך וכמוהם גם בני המשפחה בישראל. המילה גירושין, היא מודה, תמיד נשמעה לה כמו קללה, היא לא היתה מסוגלת להכיל אותה ועל כך שילמה מחיר כבד.

את הישועה מצאה יונית ביוגה, תחום אליו נחשפה בתקופה הקצרה בה חזרה לישראל ובו המשיכה גם באמריקה. זה התחיל בשיעורי יוגה בסטודיו המקומי ונמשך בלימודי הסמכה אינטנסיבים כמדריכת יוגה ומבחנים לא קלים, מסלול שבסיומו קשה היה להתעלם מהשינוי שעברה. את מקום האשה בעלת המחשבה המקובעת, החוששת מהלבד ומוכנה לוותר על עצמה למען המשך הנישואין המאמללים, תופסת היום אשה דינמית, נחושה למצות את החיים ומודעת ליכולות הגבוהות שלה. יונית כהן של היום היא אשת קריירה וגם מדריכת יוגה מדופלמת שמעבירה בהתנדבות שיעורים וסדנאות לנשים, חיילים, עמותות, קבוצות כדורגל של נשים ואחרים כשהפידבק החם עוטף אותה. סיפור החיים הפתלתל של כהן, כך הסתבר, שיווע לצאת החוצה ולמעשה התפרץ מתוכה כמעיין נובע בלילה אחד של דצמבר שנה שעברה.

זה קרה כשיצאה לבית הקולנוע לצפות בגירסה החדשה של הסרט ״נשים קטנות״ ושבה ממנו עם טלטלה גדולה ששיחררה מתוכה את שד הכתיבה. כשחזרה הביתה מצאה עצמה כותבת בלהט את פרק ההקדמה לסיפור שהתפרץ. מאותו רגע ועד חודש מאי, אז סיימה את הכתיבה, לא הפסיקה לכתוב. היא כתבה לדבריה, בכל זמן פנוי שהיה לה, הצליחה לתמרן בין העבודה התובענית במשרד היוקרתי, לבין הדחף התובעני לא פחות שהשתלט עליה לספר את הסיפור. יונית כתבה בלילות, בסופי שבוע וגם בחגים. הקורונה שפלשה אל חיינו בחודש מרץ האחרון עם הסגרים, ההגבלות והבידוד, היוותה זמן טוב לכתיבה.

כשסיימה שלחה את כתב היד למספר חברים קרובים וכך יצא שאחת החברות בניו יורק, שלחה את כתב היד לאודי בן סעדיה, עורך בהוצאת ״מידן״, בישראל, שמאוד התלהב ממנו. בשיחת טלפון שקיים עם יונית הוא הודה שהכנות יוצאת הדופן והאותנטיות שמצא בכתיבה שלה שבו את לבו, אודי הציע לכהן שההוצאה תוציא את הספר לאור. וכך, באוגוסט האחרון יצא לאור בישראל ״המסע אל הלא נודע״, כשאת הכריכה שלו מכסה צילום של חוף ים ובו מבצבצות מהחול כפות רגליה של המחברת, לצד הקרדיט שלה. הפרסום בעברית הוביל להחלטה לשתף גם את הקהל האמריקאי בסיפור ויונית האמביציונית עמלה בעצמה על התרגום לאנגלית.

לפני כשבועיים יצא הספר לאור ע״י בית הוצאה לאור בפלורידה והוא נמכר בימים אלה באמזונס ובאתר של כהן- www.yonitcohen.com.

אחת הסיבות לכתיבת הספר, מספרת יונית, נובעת מהרצון להעביר מסר של העצמה נשית לנשים שמתמודדות עם מצבים דומים. המסר שלה לנשים הוא להקפיד לכבד את עצמן, לפעול ממקום של חמלה ולא של בושה ולסלוח לעצמן. המסע האישי שלה אל הלא נודע יצא לדרך בעקבות רעיון שהעלה בעלה הטרי, החבר האהוב מהתיכון לו נישאה, לקראת המלניום, לעזוב את ישראל כדי להתנתק ממדורת השבט הלוהטת שכמעט חרכה אותם.

הטריגר להחלטה היה הפלה שעברה יונית וניסיונותיה הכושלים להרות לאחר מכן. באותם ימים יונית היתה נשואה טריה, בעלת תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בראיית חשבון. היא הספיקה להתמחות במשרד רואי חשבון, לקנות בית בישוב חדש ומתפתח ולאמץ את סקיפ, הכלב הראשון שלה. אבל אז התרחשה ההפלה ומשהו נשבר בה, החפרנות הישראלית הנודעת בכל הקשור להריונות וילדים העכירה את רוחה. אם כבר להתרחק, חשבה, אז עדיף לאמריקה.

את הלא נודע ניסתה יונית לרכך בכמה פעולות פרקטיות, כמו לעבור בהצלחה ראיון עבודה למשרדי חברת רואי החשבון היוקרתית, ״ארנסט אנד יאנג״ ששכנו בלב הסיליקון וואלי. הצעד הזה הוביל גם לויזת עבודה שסודרה לה ולבעלה בהמשך, מה שאיפשר לה להתחיל לעבוד זמן קצר אחרי הנחיתה עם הבעל והכלב. כהן מתארת את הויה דולורוזה שנאלצה לעבור כדי להשתלב בחברה האמריקאית, כדי להראות ולהשמע כמו הקולגות שלה במשרד.

השאיפה להתקדם בקריירה ולקבל מעמד של שותפה בפירמה, הביאה עמה עבודה צמודה עם יועצת המתמחה במנהיגות ועם מומחית לתקשורת, שהצמידה לה החברה. היא התבקשה לשנות תדמית ״החל מהמראה החיצוני ועד לטון הדיבור, מה שהוביל לשינוי גם בסגנון הלבוש ועיצוב השיער ולסיגול טון דיבור נמוך ועמוק״. יונית מספרת שהעבודה הקשה ביותר היתה עם המומחית לטשטוש המבטא, ״לרגע הרגשתי כמו בסרט״ גבירתי הנאווה״- אסופית שהגיעה מהרחוב ויש לה דרך ארוכה לעשות עד שתוכל באמת להשמע כמו ליידי״, היא מתארת בספרה.

נפתולי הנישואין שלך נמשכו שנים, איך החזקת מעמד מבלי לספר לאף אחד?

״חייתי בשני עולמות, היה לי קשה להחליף כובעים כל הזמן, לשחק בחוץ שהכל בסדר ולחזור לבית שקשה להיות בו. האמנתי שאפשר לתקן את היחסים, שהאהבה תציל אותנו. הוא תמיד אמר שקשה איתי כי אני מצליחה והוא לא מוצא את המקום שלו בקשר הזה. אני חשבתי אז, שמה זה משנה אם אני מצליחה, הייתי שבוייה בתפיסה של המשפחה האידיאלית. הייתי צריכה לגייס הרבה כוח כדי לשחרר אותו, אם לא הייתי עושה זאת עד היום היינו נשואים. את היכולת שלי לעשות זאת אפשר לשייך נטו ליוגה״.

אם היית עומדת היום בפני ההחלטה ההיא שעמדה בפניך, להשאר בארץ או לחזור לסן פרנסיסקו, היית מחליטה אחרת?

״חזרתי כי רציתי שהילדים יהיו ליד אבא שלהם. נכון שסביר להניח שמבחינת הקריירה לא הייתי מגיעה לאותם הישגים בישראל, אבל יש דברים אחרים בחיים שאין להם מחיר, כמו משפחה, שייכות. אני לא בטוחה שהילדים שלי יודעים לאן הם שייכים. הם חיים בסביבה הטרוגנית ונחשפים לאנשים שונים, אבל התחושה היא של מיעוט. במיוחד בחגים שלנו ושלהם. לעומת הילדים שלי, לי יש פריוולגיה: חייתי במקום עם שורשים, ידעתי מי אני, למי אני שייכת. בביקורים בארץ הילדים שלי תססו, הם פרחו מהעצמאות הזאת שיש לילדים בישראל. לפני שנתיים הייתי בביקור בארץ והוזמנתי לטקס קבלת הקצונה של האחיינית שלי, שהיא קצינה בחיל האוויר. זה היה מאוד מרגש, יש בארץ משהו שמייחד אותנו וכואב לי שהילדים לא מחוברים לזה. הם גם מתקשים להתחבר לקהילה היהודית כאן, ביה״כ נראה להם כמו כנסיה, הם כבר מחפשים ללכת לקולג׳. אני תמיד אומרת להם שידעו שיש להם בית בישראל, הם הפסידו ערבי חג ושבתות אצל סבא וסבתא. בישראל אתה אף פעם לא לבד, תמיד יש מי שיתמוך ויעזור, כאן אם אני לא משלמת משכנתא אני ברחוב, אין משפחה שתעזור. אבל אין בי חרטה שחזרתי, אני חייבת להיות מאושרת במה שהשגתי, אני רואה את חצי הכוס המלאה ומאמינה מאמינה שיש סיבה לדברים שקורים״.

איך היוגה עזרה לך להתמודד?

״כל בוקר אני פותחת את היום עם יוגה, מחבקת את העץ וסוגרת כל ערב במדיטצה. במסגרת הלימודים למדתי כמה טוב עושה ההתנדבות וכשהיינו צריכים למצוא פרויקט התנדבותי, עלה בי הרעיון לחלק בטנקס גיבינג חבילות מזון וביגוד להומלסים הזרוקים ברחובות העיר, יצאתי למשימה עם חברה ולמרות שזה היה מפחיד בהתחלה, הסיפוק היה עצום. לראות את העיניים שלהם זורחות היה שווה הכל. אלה הדברים שמחזירים אותי לעצמי, אני הכי אמיתית כשאני מלמדת יוגה״.

איך אתם עוברים את ימי הקורונה?

״הילדים ואני בבית מחודש מרץ. הם לומדים בזום, אני עובדת מהבית. הבידוד החברתי משפיע על הבנים הם לא רואים את האור בקצה המנהרה, אני מנסה לעודד אותם, להסביר שצריך לקחת את זה יום אחר יום. הפכתי את הגראז׳ שלנו לאולם קולנוע, הם יוצאים לרוץ, רוכבים על אופניים. הדייטים עם הבנות נעשים היום באונליין, הם יושבים ורואים סרט ביחד, כל אחד במסך שלו. הכל הפך שברירי בתקופת הקורונה, משום כך הייתי רוצה להפיץ את היוגה, להביא אותה לצבא, למקומות שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם להחשף אליה. אף תרופה לא יכולה לרפא כמו יוגה. ברור לי שיום אחד אעסוק בזה פול טיים, זאת מתנה שאני רוצה לחלוק עם כל העולם וזה בוער בעצמותי״.

את חושבת על אהבה חדשה?

״אני לא מאמינה בדייטים, מאמינה בתהליכים אורגנים. אני רואה את עצמי עם אהבה גדולה, כשהיא תגיע לא אוכל להתעלם ממנה. בשביל זה יש את הלא ידוע״.