ד"ר ירון גולדמן נפגש עם גברת קורונה 24/7, כשהוא במחלקה בבית החולים, וגם כשהוא לא. הלב, הראש והמחשבות נתונים למיגור הנגיף. ועוד לפני שימוגר, לעזור לחולים הקשים שמגיעים אליו למחלקות השונות בבית החולים, ולעיתים הם חולים במחלות "רקע" וחטפו גם את וירוס הקורונה.

ד"ר גולדמן פוגש גם את האנשים שמאמינים שהקוביד-19 הוא קונספירציה, ואפשר להמשיך בחיים ו"יהיה מה שיהיה". אלה הם האנשים שהוא רוצה לקחת למחלקות הקורונה, ולהראות להם עם אילו סיבוכים אנשים שוכבים מונשמים הפוכים על הבטן ועם מה הרופאים מתמודדים כדי לתמוך בחולים הללו, כי תרופה אין. רוצה להגיד להם: וירוס הקורונה הוא אוייב אמיתי, ואנחנו במלחמה נגדו. לא פחות.

ד"ר גולדמן מביא את העדויות ממגע ראשון עם החולים במחלה המהתלת, זו שאף אחד יודע איך יחטוף אותה. הוא מביא את הסיפור של המגיפה בגוף ראשון, ברוח טובה, אף פעם לא מעיקה, אך בהחלט מודאגת. הוא מביא את הסיפור של הרופאים שרוצים לעשות הכל כדי להציל את אותם חולים, אבל מן העבר השני ההבנה שיש כאלה שלא יצאו מזה בחיים, או יצאו פגועים מאוד בריאותית בלב, בריאות, ואין לדעת מה עוד יעולל הוירוס בגופם ולנפשם בטווח הארוך. הוא מעלה לתודעה בצורה חד משמעית את המודעות ל'מחלה' שבינה ובין 'מלחמה' מבדילה רק אות אחת ושתיהן גובות קורבנות. במלחמה מתים לבד, והמשפחה לא לצידך, וגם במלחמה נגד הוירוס מתים לבד. או מקסימום לצידה של אחות רחמנייה שמחזיקה את היד ואולי קצת משפחה שמנופפת דרך הזום למי שיותר כבר לא שומע אותה. הכתבה מביאה את עדותו של רופא אחד, שאינו משוטט ברשתות חברתיות וכל מאוויו נתונים למשפחתו, ילדיו, עבודתו והתחביבים שלו כדי שהעולם יהיה שמח סביבו. רופא עם שלוש תת התמחויות, בטיפול נמרץ, ב-ריאות ושינה. רופא עם PTSD (פוסט טראומה) ממלחמה אחרת, ישראלית, שהוא זוכר מגיל חמש ואיתה הוא מתכתב.

ימים ארוכים בחליפות מגן. ד"ר גולדמן

"הקורונה טריקית, אי אפשר לחזות מראש איך האדם יחלה, האם בכלל יהיו סימפטומים או שהוא יהפוך ברגע לחולה קשה מונשם. אנחנו יודעים להמר היום, אחרי 24 שעות של הנשמה, מה יקרה עם החולה. רב המונשמים לא יצאו מזה. או יצאו מזה לא כמו שנכנסו ואולי לא יחזרו להיות הם עצמם אף פעם" מתאר ד"ר ירון גולדמן את חוויות הקורונה מבית החולים מבית החולים סיינט וינסנט ב-Worcester (ע"י בוסטון), מסצ'וסטס.

"הכל התחיל משיחה עם אחותי שמתגוררת בניו ג'רזי" הוא מספר "היא ביקשה שאכתוב על מה שאני עובר בבית החולים, בטיפול בחולים. די ברור שאת המגיפה הזו ילמדו בבתי הספר לרפואה, והסטודנטים יבואו לדבר עם רופאים שעבדו בזמן המגיפה במחלקות הקורונה. להם זה יראה כמו שלנו נראית מגפת השפעת הספרדית שהתפרצה ב-1918. משהו רחוק, מפעם. ועברו רק מאה שנים. שליש מהעולם נמחק אז. למרבית הפתעתי ובטח עכשיו כשאני עוסק יום ולילה בקוביד-19, לא לימדו אותנו על השפעת הספרדית בבית הספר לרפואה בכלל. איך שהוא עוברים ממלחמת העולם הראשונה לשניה מבלי לעצור במגיפה הקשה ביותר שהתרחשה בהיסטוריה, ונדבקו בה 500 מליון בני אדם ומתו ממנה 50 מליון נפש. גם אז אנשים נדרשו לעטות מסיכות ולהזהר. מצד שני זה נותן קצת תקוה. לא נעים להגיד, אבל אנחנו דור שרגיל שהכל קורה מהר, ואחרי שלושה חודשים כבר נמאס לנו מהמגיפה ואין יותר סבלנות".

כשד"ר גולדמן מחליט להענות לבקשתה של אחותו, הוא לוקח את הטקסט שלו מהזוית של הפוסט טראומה הפרטית שלו. גולדמן רואה בהתנהלות בזמן המגיפה זמן מלחמה, בדיוק כמו מלחמות ישראל או מלחמות אחרות בעולם "בהבדל אחד, הן היו הרבה יותר קצרות". גולדמן מתייחס לתקופה הנוכחית כאל מלחמה לכל דבר, רק שהאויב הוא לא מדינה שכנה "יש מלחמה ארוכה שנמשכת, האויב הוא הוירוס שאנחנו רואים רק את התוצאות ההרסניות שלו, כלי המלחמה הם מכונות האקמו, אין באמת תרופות לחולים וכמובן החיסונים. אנחנו הרופאים והצוותים הרפואיים סביבנו החיילים בחזית, מול האויב. אלה שחוזרים הביתה מקומטים מעייפות, מסירים את בגדי המיגון במשרד, את הבגדים בכניסה לבית ונכנסים למקלחת ארוכה להתנקות ממה שאנחנו סוחבים איתנו מבית החולים, ויוצאים לבני הבית לחוות קצת שפיות, עד המשמרת הבאה".

עוד נקודת השוואה למלחמות שאנחנו מכירים מישראל ופחות מכאן היא אחוות האחים שהוא לא מאוד הכיר לפני המגיפה. "לראשונה חשתי שיש כאן brother in arms. הרגשתי איך כולם נרתמים לעזור במשמרות ולעשות יותר, ופתאום היתה יותר קרבה בין העובדים בבית החולים. אנחנו רגילים ליותר ריחוק כשאנחנו כאן בארה"ב, ופתאום הקירבה הזו הזכירה לי את זמנים קשים בישראל כשכולם נרתמים כתף לצד כתף בשעות משבר לעזור, בלי לעשות חשבון. בקיץ כשנהיה קל קצת יותר, היתה פחות תחושת קרבה, ועכשיו בחורף כשעברנו מחג לחג והגלים שהגיעו בעקבות המפגשים המשפחתיים האלה, התחושה חזרה, ועכשיו כבר רגילים לשמור מרחק. התרגלנו לחיות עם המגיפה, עם הציוד והמסכות והריחוק החברתי" הוא לוקח את השיחה להשוואה בין מה שהוא יודע וזוכר מישראל לבין חייו בארה"ב. ואחרי הכל, תשארנה פוסט טראומות מקרבות שאנחנו חווים בכל העולם.

גולדמן והמשפחה. "אנחנו חייבים לקחת פסק זמן מהתופת מדי פעם"

האם אתה חושב שמדובר בנגיף שיוצר במעבדה סינית או שמדובר בעוד נגיף כמו אחרים שאנחנו מכירים?

"אנחנו מכירים נגיפים שעוברים מהחיות לאדם. אני מאמין שבשל ההרגלים של שוק האוכל בסין והחשיפה לחיות רבות וכל מה שהם באים איתו במגע, התפרץ הנגיף כנראה מהעטלפים ועבר לאדם. באופן כללי וירוסים מתפרצים אחת לתקופה. זה טבעו של העולם. זו לא היתה לגמרי הפתעה שהופיע וירוס, אבל אף אחד לא באמת יכול לצפות מה יבוא, מהיכן ובאיזו עוצמה. ודוקא בגלל שהוירוס הזה נחשב לחלש יחסית, יקח הרבה יותר זמן למגר אותו. וירוסים חזקים מגיעים, הורגים ונעלמים עם מי שהם פגעו בו. כאן רואים התפשטות של וירוס שלא בהכרח משאיר סימפטומים גם כשהוא נמצא בגוף ובינתיים הוא מתפשט. העולם זז במהירות גבוהה. וריאנט של הוירוס שנמצא בבריטניה או בדרום אפריקה הגיע בתוך ימים בודדים למקומות נוספים בעולם".

כיצד יראו החיים שלנו פוסט המגיפה?

"קשה להגיד, אבל בטוח שיהיה קשה לחזור לחיים שהכרנו. התרגלנו לשמור מרחק. התרגלנו לא לגעת. פתאום לקחת סלט מאותה כף שמישהו אחר נגע בה באותה קערה, הפך להיות דבר שלא עושים אותו. קשה לדמיין שאולמות מופעים יפעלו כמו בעבר והרדיו סיטי יתמלא ב-6,000 איש שישבו שוב בצפיפות. תהיה מודעות גבוהה יותר להגיינה בציבור שלא חוינו במאה השנים האחרונות" הוא צופה "בני האדם מפתחים כבר שנה הרגלים חדשים, חלקם ימשיכו איתנו. בסופו של דבר בני האדם הם חיות חברתיות ולא יוכלו להמשיך בבדידות. כמובן שהכל יחסי. ואם מדברים על מלחמה עולמית, במלחמת העולם השנייה אנשים ישבו בודדים לפעמים ארבע שנים בלי תקשורת עם העולם. בימינו לפחות יש נטפליקס ואמאזון וטלפון נייד שמסייעים בתקשורת עם המשפחה והחברים והעולם החיצון" הוא מעודד בזמן הלחימה. "כמו בימים אלה בזמן החגים, כשהילדים מגיעים מהקולג', אנחנו עושים את החג יחד, אבל בשולחנות נפרדים. אולי כשהמגיפה תחלוף נוכל לשבת לשולחן אחד יחד".

צופים במכונות הנשמה עם משקפות בכדי לצמצם מגע.

קשה להימנע מלגעת בפוליטיקה של הטיפול במגיפה, ומה דעתך?

"ניכר בבירור שבמדינה כמו סין, תחת שלטון קומוניסטי, כשנותנים הוראה להסתגר, אף אחד לא יעז לצאת מהבית, וכך יעצרו את ההתפשטות מהר יותר. גם במדינות עם תושבים ממושמעים ומנהיגים שהעם הולך אחריהם כמו ניו זילנד עושים עבודה משמעותית שמוכיחה את עצמה. ישראל מצטיינת בהתנהלות מבצעית כנגד הנגיף למרות שהעם פחות ממושמע. הממשלה סגרה עם חברות התרופות חוזים ושילמה מראש על חיסונים. זה מאוד מרשים לראות שכמעט 2 מליון בני אדם מחוסנים כבר בסיבוב הראשון והתחילו את הבוסטר (החיסון השני לחיזוק). מהבחינה הזו ארה"ב לא התכוננה ולא מתנהלת. הבירוקרטיה כאן קשה. שמחתי לראות שבתחילת המגיפה, כשהקטסטרופה חגגה, מושלים של מדינות שונות כאן נתנו לרופאים היתר מיידי לעשות את מה שנכון מבחינתם ולא להצמד לפרוטוקולים. אבל לאט לאט חזרנו לספר. הבירוקרטיה חזקה מהכל כאן. גם הנשיא השליט כאוס באמצעות מסרים מטעים לעם. עכשיו אחרי כמעט שנה מאז נתפסנו עם המכנסיים למטה, אנחנו יודעים יותר מה עובד ומה לא עובד. תרופות למאלריה והידרוכלורוקוין נדחקו הצידה, וברור שהן לא עוזרות כמעט. אנחנו עוסקים בעיקר בתמיכה בחולים, אין באמת תרופה. חבל שהחיסונים לא מנוהלים בארה"ב בצורה יעילה יותר. אפשר היה לרכוש מראש הרבה יותר מנות ולתכנן בצורה שיטתית את חיסון האוכלוסייה".

ומה עם הטראומות והפוסט טראומות שקשורות במגיפה?

"בקשר שמצאתי בין הטראומות שלי ממלחמת יום הכיפורים יש חיבור ישיר לחוויות שלי עכשיו, כך אני מאמין שהמגיפה הזו שאנחנו מתנהלים בה כמו במלחמה, תשאיר את הטראומות שלה, והפוסט טראומות יטופלו במאה השנים הבאות כי המגיפה הזו היא מלחמת העולם של הדור הנוכחי".

ד"ר ירון גולדמן לא מתנהל בפסימיות באף שלב של הראיון, כשהוא מדבר, אפילו המילים הקשות שמוקלדות כאן לא נשמעות כה בעייתיות. הוא רגוע ומביט על המצב מנקודת ראות מקבלת ומכילה של התקופה, ומתפלל שתעבור ותשאיר כמה שפחות חללים וקשיים אחריה. הוא מסכם את השיחה במילים: "בסוף כשהמלחמה בוירוס הזה תגמר, אני אשים מדבקה על הפגוש של האוטו ויהיה כתוב עליה: רופא קורונה במיל. COVID VETERAN.