נטע נתנאל ראנד, אמא לשלושה בנים, נשואה לאיל ראנד, חוקר ומדען בתחום הסרטן, מתגוררת ברוקוויל מרילנד. נטע מנהלת את עמותת "גדולים מהחיים" בחוף המזרחי בארה"ב. ישבנו איתה לשיחה אינטימית על תחנות חייה והמעברים אותה חוותה בחייה.

"ואף על פי כן ולמרות הכל"

״אני ילידת חולון, עיר שהסיסמה שלה היתה "ואף על פי כן ולמרות הכל". סוג של מוטו, נחישות ועקשנות במקומות שאומרים לך שאי אפשר. בת בכורה לאבא עורך דין ואמא מורה לאנגלית. יש לי שתי אחיות, אורלי וחוה, מזיזות הרים וחברות הכי טובות שלי. גדלתי בסוג של חממה, לשני הורים שהם ילדים יחידים, עם ארבעה סבים וסבתות מהחלוצים, שגרים לא רחוק מאיתנו. כל מטרתם בחיים היא לעטוף, לפנק ולתת לשלושת הנכדות כל מה שאפשר בעצם. גדלתי על ספרי בלשים, כל הסרטים של ג'יימס בונד והספר הראשון שקראתי היה חסמב"ה שאבא שלי ניקד כדי שאוכל לקרוא את כולו. לא ידעתי אז, שגם אני אהיה מהחלוצים שיבנו את ביתם בשוהם, שהייתה אז הרים שחומים של חול, בלי עץ אחד באופק".

נטע נתנאל ראנד. צילום: שמוליק אלמני

"לחשב מסלול מחדש"

בתיכון היא למדה ערבית במגמת שפות ומשם המשיכה לשירות צבאי במודיעין "ההמשך היה באוניברסיטה העברית בירושלים. המשכתי עם הערבית לכיוון משרד החוץ. תמיד אהבתי לכתוב, לכן התחלתי לכתוב בעיתון הסטודנטים, מכרתי כתבות למזין "סגנון" במעריב והתאהבתי בכתיבה. הייתי סגנית עורכת של מוסף סוף שבוע בעיתון העסקי "טלגרף" בתל אביב שרק נפתח. אחותי אורלי, שעשתה את התואר השני שלה בארה"ב, שלחה לי מגזינים של מרתה סטיוארט, כוהנת הלייף סטייל האגדית, וחזרתי למעריב עם הרעיון להביא את כל נושא הלייף סטייל, אבל לנשים עובדות שאין להן דקה מיותרת. קיבלתי שני עמודים במגזין "את" שקראו לו "חיים קלים", היה לי מדור צרכנות בעיתון היומי, תוכנית רדיו בימי שישי בבוקר ברדיו ירושלים, "לא עוצרת באדום" והתארחתי בתוכניות הבוקר של רשת בענייני צרכנות. הלו"ז היה צפוף. המצאתי את עצמי כל שבוע מחדש. ואז הגיעה הצעה מגלי צה"ל להצטרף לתחנה ולהקים עם גידי אורשר, האיש והאגדה מסולם אורשר, את מחלקת האינטרנט. אם הנייד שלי היה סגור לחצי שעה, היו מחכות לי מיליון הודעות. אהבתי את הדינמיות, הנסיעות, היצירתיות, הכתיבה בשעות המאוחרות של הלילה. אומרים, שכשעסוקים, תמיד יש מקום וזמן לעוד דברים. כנראה שזה נכון. החיים היו מלאים ועמוסים".

אתגר מנהטן

על המעבר לתפוח הגדול היא מספרת: "ההודעה על מעבר לניו יורק מהעבודה של הבעל היתה מפתיעה. זה יהיה כמו טיול ארוך לשנתיים, הוא אמר. שלושה בנים, כמה מזוודות עם בגדים, וזהו. למה צריך לשלוח רהיטים אם חוזרים הביתה כעבור שנתיים? עברנו לגור בסאטון פלייס, ברחוב 57 והראשונה, באחד האזורים היפים. הגיל ההמוצע של השכנים היה 400. לא ראיתי ילדים ברחוב, ולא ידעתי איך נוהגים בעיר הזאת. פתאום אני מדברת עם מבטא. הטלפון הנייד שלי השתתק. שקט מחשיד. הילדים למדו בבתי ספר יהודיים בקצה השני של העיר, והשתלבו די מהר מבחינת שפה וחברים. למראית עין חייתי את החלום, אבל המעבר מהעצמאות המוחלטת לשקט הזה היה איך לומר בעדינות, מאתגר״.

"סליחה, איך מגיעים לרחוב ברודווי?

כן, ברודוו'י. ברודוו'י. ברו-דו-וו'י.

"לא צריך לדבר לאט ובתנועות ידיים, אני מבינה מה שאתם אומרים".

 "יש לי רק שאלה, אבל למה צריך לחכות בתור רק בשביל שאלה?"

 "הזמנתי קפה, לא נוזל שחור. איך מזמינים פה קפה נורמלי לעזאזל?"

"ההזמנה היתה לבית כנסת, בחורף מושלג. מי ידע שכולן לובשות כתפיות ועקבים?"

" יש פה רופא שמבין עברית?

איפה יש ספרית שמדברת עברית?"

 "איפה קונים סנדלים? לא סטיוארט ויצמן, פשוט סנדלים".

"איך אני אלמד בחיים לנהוג במנהטן אם כל רחוב שני הוא ללא כניסה?"

ואז, כעבור שנה היא קיבלה הזדמנות שניה כשהם עברו לטנפליי בניו ג'רזי.

איך היה המעבר לאזור שיש בו ישראלים?

"הרגשתי יותר בבית. הכרתי את אבי כהן, איש עסקים מניו יורק, ואת ד"ר שולמית כצמן ז"ל מפלורידה שארגנו פעם בשנה אירוע להביא קבוצת ילדים חולי סרטן של "גדולים מהחיים" מישראל לטיול חלומות בדיסני. הצעתי לעזור. יום אחד הם ביקשו ממני להגיע לבית חולים בעיר לעזור בתרגום למשפחה שהגיעה. לקחתי מילון ונסעתי. פגשתי זוג הורים מבוגר יחסית, עם ילד בן 16 במצב קשה. הרופא ביקש שאומר להם מייד בהתחלה שאין שום סיכוי, וזה מצב של חודשים ספורים. את המילון לא פתחתי. ההורים החליטו להישאר חצי שנה לטיפול נסיוני, ועזרנו להם עם הסעות, אוכל, מגורים, מחשב לילד, בגדים חמים לחורף ותמיכה נפשית. הם חזרו לארץ עם תקווה, אבל הסטטיסטיקה ניצחה. ככה זה זה התחיל. החלטנו להקים את הארגון רשמית בצפון אמריקה, לטובת הרבה משפחות אחרות. מעולם לא חשבתי על תחום של סרטן, נון פרופיט, עבודה עם מתנדבים, פגישות עם משפחות וילדים במצב הכי קשה שלהם, היכרות עם המחלקות האונקולוגיות. זה הרבה יותר מעבודה, זה ייעוד" היא אומרת בסיפוק״.

ספרי על העשייה שלך בגדולים מהחיים

"כששואלים אותי מה את עושה? אני אומרת שאני כבאית. מכבה שריפות. להיות קשובה וזמינה כל בעיה, שאלה ובקשה מעשרות משפחות שמגיעות לטיפולים בארה"ב, נפשית וכלכלית, לרכז ולהגדיל את הסניפים שלנו בערים הגדולות, שכולם מבוססי מתנדבים באופן הכי מחמם את הלב והכי מדהים שיש. האכפתיות, הביחד זה מאוד ישראלי בעיני, ומה שמייחד אותנו בארה"ב. להיות בקשר עם התורמים ולארגן ערבי גאלה לתרומות, עם המון עזרה מאנשים טובים. יוזמה תמידית של פרויקטים, כמו הקמת גן ילדים ראשון מסוגו בעולם לילדים חולי סרטן, ובשל הצלחה גדולה ודרישה של הורים, הגן השני נבנה כעת בנגב, לילדי הדרום. כתיבת ספר "יובל גיבור על" שעוזר לקטנים להתמודד עם בתי חולים ורופאים, הקמת קרן למימון תרופות ועוד".

מה קורה עכשיו בתקופת הקורונה ?

 "תקופת הקורונה מאלצת להתאים את עצמנו למצב החדש, שכולנו בבידוד וקשה להפעיל מתנדבים, ולקיים מפגשים. אנחנו נערכים לאירוע וירטואלי ראשון מסוגו. ב-21 בפברואר, יום ראשון, תוכנית מרגשת עם סיפורי השראה של ילדי גדולים מהחיים, והופעה קסומה של קרן פלס ורביב קנר במיוחד בשבילנו. הילדים האלה הם גיבורים, אבל הם לא יכולים לנצח לבד. הם צריכים את העזרה של כולנו יותר מתמיד״.

מה את מייעצת למי שעוברת לארה"ב?

"תהיי טובה לעצמך. המעבר לארה"ב לא פשוט לאף אחת, עד שכל ילד מוצא את המקום שלו, עד שמסדרים בית, עד שמוצאים את החברים הקרובים מחדש, והרבה פעמים שאלתי את עצמי בשנה הראשונה "תזכירו לי למה אני פה?" תזכרו שלוקח זמן להתאקלם. זה מסע עם עליות ומורדות. שנלמד להיות קצת פחות שיפוטיות כלפי עצמנו, יותר יוזמה ותושיה, והכי חשוב, לשמור על ההומור וליהנות מהחוויה".

אורלי כרמון, מנכ"לית אורקה עוצמה נשית חובקת עולם ארגון הנטוורקינג הגדול לפתוח מנהיגות, השפעה וקשרים בין נשים ישראליות מ-50 מדינות. Orlycar@gmail.com