הסיפור על מיטש פיינסילבר (Mitchell Louis Finesilver) נטוע עמוק 48 שנים קודם. אפשר להגיד שהמילים הראשונות בספר ההיסטוריה נכתבו ביוון העתיקה שם שלושה מקצועות בתחום הספורט שימשו באולימפיאדה: הטלת כידון, ריצת מרתון והיאבקות. ההיאבקות מוזכרת אף בכתבים קדומים עוד יותר באיליאדה (מתוארכת למאה השמינית לפני הספירה). מאז ניטשו קרבות רבים, מקצוע ההיאבקות לבש סגנונות שונים, וב- 1896 עת התקיימה האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה, הוא הצטרף לרשימת המקצועות האולימפיים אף שנעדר אחר כך ממספר אולימפיאדות. את הנשים צרפו רק בשנת 2004, וזאת רק בסגנון חופשי. ב-2016 הועד האולימפי החליט להשמיט את המקצוע מן המשחקים האולימפיים אך הגלגל התהפך במהרה, והמקצוע חזר לככב בשני הסגנונות המוכרים: היאבקות בסגנון חופשי והיאבקות בסגנון יווני-רומי.

מיטש פיינסילבר במדי נבחרת ישראל.

מיטש פיינסילבר אותר על ידי ד"ר אבירם שמואלי, רופא שיניים ממנהטן, במסגרת תוכנית לאיתור ספורטאים מצטיינים שמשרד החינוך והספורט תומך בה, ובאמצעותה מאתרים ספורטאים יהודים שנושאים בחובם פוטנציאל למדליה אולימפית בתמיכתה של מדינת ישראל. פייסילבר הוא הראשון לעבור את הסינון וגם להצליח בתוכנית. את התוכנית בארה"ב לקח על עצמו בהתנדבות מלאה האחיין של מוני ויינברג ז"ל, אחד מאחד עשר הנרצחים בטבח שארע באולימפיאדת מינכן 1972, שהיה לאגדה בתחום ההיאבקות בישראל. אבירם שמואלי, אחיינו, אז בן 10, קיבל על עצמו את הציווי מאביו, והפך למתאבק בעצמו כשהוא נושא את דמותו של דודו על ברכיו התחנך. שמואלי עסק בהיאבקות בסגנון יווני-רומי והיה לאלוף ישראל בשנים 78 ו-80. ה"מחלה" כפי שהוא מכנה את מקצוע ההיאבקות, לא עזבה אותו מעולם, והוא ממשיך להתאמן ולעלות על זירות ההיאבקות באימונים ובתור שופט כל השנים. כריס פדר, מתאבק אמריקאי שהלך לעולמו בשנה שעברה, היה מתאבק פעיל שהקדיש את חייו לספורטאים יהודים בארה"ב חבר לשמואלי, כשהם מבינים שבארה"ב יש ספורטאים יהודים שיכולים לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בזכות האיכות הגבוהה שהם מביאים, שכוללים לא רק הישגים ספורטיביים אלא גם הישגים אקדמיים. ארה"ב שנחשבת לאחת מחמש המשלחות המדורגות בעולם הינה כר גידול טיבעי לספורטאים מצטיינים גם בתחום ההיאבקות.

מיטש דורג מספר שלוש בארה"ב בקולג'ים (הוא ALL AMERICAN), אבל יכול להיות שלא היה סיכוי שהיה מגיע למשחקים האולימפיים כיוון שיש ספורטאים רבים כל כך בארה"ב. מדינת ישראל בחרה לחבק אותו והוא נחשב למצטיין שיכול לייצג את ישראל באולימפיאדה מטעם איגוד ההיאבקות בישראל. כדי להמנות על המשלחת הישראלית, הספורטאי נדרש לאזרחות ישראלית ועליו להיות יהודי, במקרה של מיטש הוא חייב היה "לעשות עלייה", הוא העביר את הניירת הרישמית שלו לישראל (רשיון היאבקות) והוא כבר מייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות. האחרונה התקיימה בצרפת לפני פחות מחודש שם זכה במדליית ארד ושר את ההמנון הישראלי על הפודיום. שמואלי מצידו מתכנן לאתר חמישה "מיטשים" נוספים למשלחת.

ד"ר אבירם שמואלי שופט בתחרות היאבקות. צילום: Justin Hoch

פיינסילבר יהיה בן 25 בקרוב, הוא אח תאום וגדל עם עוד שישה אחים בקולורדו. הוריו שלא יכלו להביא ילדים לעולם, אימצו שלוש בנות. שנתיים אחרי האימוץ השלישי אמו נכנסה להריון והצליחה להביא לעולם ארבעה בנים, שניים מהם תאומים. פיינסילבר: "גדלתי במשפחה ממעמד של צווארון כחול. אבא שלי היה מורה בבית ספר והוא חינך אותנו לעבוד בחופשים, כשלא התאמנו. האבקות היתה מקצוע מתאים להמשיך בו. גדלתי באוירה של משמעת עצמית גבוהה מאוד ועבודה קשה. אחרי התיכון אחי ואני הלכנו ללמוד באוניברסיטת 'דיוק' בצפון קרוליינה על מלגה מלאה בזכות ההצטיינות בספורט. בהמשך כשאסיים את קריירת התחרויות בהיאבקות אני מתכנן ללמוד רפואה" הוא פורס את תוכניותיו. "אני מדורג כאחד משמונה המתאבקים בארה"ב ומתחרה בתחרויות הגדולות ביותר בתחום בארה"ב. אני יודע בזכות התחרויות הללו כמה אני ראוי להתקדם לעבר משחקים אולימפיים. כרגע אני חי בג'רזי סיטי, ניו ג'רזי, ומתאמן בניו יורק ונוסע ברחבי העולם למחנות אימונים ולתחרויות. ב-2017 התחריתי במכבייה, ובזכותה התחברתי לישראל והתאהבתי בה. נוצרו לי חברויות, ולמרות שאין לי משפחה בארץ, ידעתי שאני רוצה לייצג אותה ולהיות גאה בשורשים שלי".

המתאבק החדש של נבחרת ישראל. פיינסילבר

פיינסילבר החל את דרכו בספורט בגיל תשע. הוא התנסה בענפי ספורט שונים בו זמנית ביניהם כדורגל וכדורסל. בתיכון הוא הבין שההיאבקות היא המקצוע שלו. שמואלי: "היאבקות היא מחלה, נגעת בזה - נידבקת בזה וזה עובר במשפחה. זה ספורט אינדיבידואלי. ספורט של אנשים חכמים ומחושבים, כמו משחק שחמט. אתה עוסק בלצפות את המהלך הבא של היריב. כל הזמן לוחצים ידיים, אתה צריך להיות מאוד עדין, והחוקים נוקשים מאוד" האהבה של שמואלי להיאבקות ניכרת במילותיו והכבוד שהוא נותן לענף מגיע בתשובה לשאלה בנוגע לסיכון שהספורטאים לוקחים: "האנשים שעוסקים בהיאבקות הם אנשים עדינים ורגועים מאוד. הם לא יפגעו באף אחד. הכח שלהם נמצא בחוזק המנטאלי שלהם". כמו בענפי ספורט אחרים ברמות הגבוהות, הספורטאים נידרשים למשמעת עצמית גבוהה מאוד. כשהחברים שלהם יוצאים לבלות בערב, הם הולכים לישון כדי להיות מוכנים לתחרות או אימון שיגיעו למחרת. חוץ ממשמעת האימונים הגבוהה, נדרשת משמעת ברזל בנוגע לתזונה. המשקל הוא אלמנט משמעותי.

פיינסילבר: "למרות שלפעמים אני אהיה רעב, אם אני צריך להשיל ממשקלי מספר ק"ג, אני לא אזוז מהתפריט. המשמעת הזו מחזקת אותך מנטאלית ופיזית והופכת אותך לקשוח". כשהייתי בקולג' התאמנתי שלוש פעמים ביום יחד עם תוכנית מלאה של לימודים. ידעתי שאני צריך להצטיין, מה שהפך אותי למצויין ביצירת סדרי עדיפויות. אתה מתכונן לשש הדקות החשובות ביותר בשבילך". שמואלי: "זה ספורט שבו אתה צריך למשוך גוף חלק, היריבים לובשים חליפות צמודות לגוף. שלא כמו בג'ודו שאתה יכול להשתמש גם בבגד של מי שמולך. אתה צריך להיות מאוד גמיש וחזק מאוד פיזית, אנחנו עושים הרבה מאוד הרמת משקולות. בגילי (58) אני רץ 10 ק"מ שלוש פעמים בשבוע. אנחנו עושים את זה. זו דיספלינה".

מה אמא שלך תניח לך בצלחת לפניך ולא תיגע בו מטעמי משמעת עצמית?

"אין דבר כזה. אני כבר מאוד מתורגל. אי אפשר לשבור אותי למרות שאני משתוקק כל הזמן לאכול דברים שאסור. אני מבטיח לעצמי את הביס שאני חולם עליו אחרי הטורניר הבא". שמואלי: "אתה נדרש למשמעת עצמית של ברזל. אם אתה יושב לארוחת חג ההודייה ולמחרת יש לך אימון חשוב, אתה לא תיגע בכלום. תאכל חסה ותשתה מים".

אז למה ישראל עכשיו?

"החיים שלי מתנהלים סביב ההיאבקות. אני מכוונן מטרה. כשהגעתי לישראל בפעם הראשונה הרגשתי מיד קשר לשורשים שלי. חשתי גאוה גדולה. היכולת שלי לייצג את מדינת ישראל עם מגן דויד על החזה שלי, עושה אותי גאה מאוד בדרך שבחרתי. אני מרגיש שזכיתי. יש לי תמיכה אדירה למרות שאין לי משפחה בישראל".

האם אפשר להשוות את הרמה של מיטש לרמה של המתאבקים הישראלים?

 שמואלי: מיטש הוא ברמה הגבוהה ביותר בדרגת המשקל שלו 74 ק"ג. ישנם ישראלים נוספים ביניהם אורי קלישניקוב שנולד בארץ ואילנה קרטיש מהנשים.

מול מי תתאמן בישראל?

"הסיבה שאני מתאמן בניו יורק היא שאני מתאמן עם אלופים אולימפיים ואלופי עולם. אני נוסע למחנות אימונים ברוסיה, אני עומד לצאת למחנה אימונים באוקריאנה, וזה מאוד חשוב להתאמן מול אנשים שונים ממקומות שונים. זה פותח את הראש ואני לומד להכיר מתחרים מתרבויות שונות".

האם יש מתאבק שאתה מזדהה איתו, מעריץ אותו?

"אני מאוד רוצה להיות אני, הכי טוב שאני יכול. אני מאוד אוהב את פרנק צ'ימזו, הוא איטלקי, והאנרגיה שלו מדבקת. האדם הנוסף שאני מאוד אוהב להתאמן איתו הוא ולדימיר קיקיאשוילי".

מכל המתאבקים היהודים ברחבי ארה"ב רק מיטש התאים לכם?

שמואלי: "ראינו את ההישגים שלו, המשמעת שלו, וכמובן הפוטנציאל שלו לקטוף מדליה באולימפיאדה הבאה. העלויות להעברת ספורטאי מצטיין כמוהו בין מדינות גבוהות מאוד. אפשר למצוא עשרה, אבל רק אחד יהיה מיץ'".

מהיכן מגיע הכסף?

 שמואלי: "יש תורמים יהודים שרואים את החשיבות ועוזרים. אנחנו מאתרים אנשים פרודוקטיביים. מיץ' מתכנן ללמוד רפואה. אולי הוא יעשה את זה בישראל ויעבוד בארץ. אנחנו מכוונים גבוה. אנחנו בחיפוש מתמיד אחר ספונסרים לספורטאים הללו שיביאו גאווה רבה למדינת ישראל".

עד איזה גיל ממשיכים להתחרות?

סילבר: "אני מאמין שאתחרה עד גיל 28 בערך. במישקלים הקלים מסיימים מוקדם יותר מאשר במישקלים הכבדים יותר".

האם אתם מחפשים עוד ספורטאים?

 שמואלי: "כן, אנחנו אפילו מסתכלים על האח הצעיר של מיץ'. ארבעת האחים הבנים עוסקים בהאבקות".

האם ההורים תומכים במעבר לישראל?

"הם תומכים במה שהופך אותנו למאושרים. הם הולכים אחרינו לכל מקום".

ספר על ההישגים העיקריים שלך:

פיינסילבר: "שלוש הגדולים שלי הם התחרות בצרפת שהביאה מדליית ארד וזו הראשונה שבה עליתי כישראלי למזרן. במכבייה זכיתי במדליית זהב, ובקולג' הייתי במקום השלישי בנבחרת האמריקאית (יש רק שמונה).

שמואלי: "מיטש ניצח מתחרים חזקים מאוד מאזרבייז'ן, מטורקיה ועוד. הוא מאוד צנוע". איך התמודדת עם תקופת הקורונה? התאמנתי בבית עד כמה שאפשר. הייתי חולה שלושה שבועות לפני התחרויות בצרפת. אבל ישנתי הרבה, והתאוששתי. אני לא מוותר לעצמי".

שמואלי מאוד גאה במקצוע ההיאבקות: "זה מקצוע שונה, מיוחד. אנחנו קצת מרגישים יותר טובים מכולם. אנשים שלא עמדו בלהיות מתאבקים, עברו לג'ודו. מיטש: "זה דבר רגיל לדמם כשאתה מתאמן ומתחרה. אני נפגע באופן קבוע באוזניים, בפנים, בראש יש לי תפרים. האצבעות שלי באופן קבוע נשברות. הזרת שלי ברגל מזמן לא במקומה יותר. רק החזקים שורדים במקצוע הזה. 'אחרי האבקות כל דבר בחיים נראה קל' אמר אחד המתאבקים הגדולים בארה"ב".

מי מתוכנן להגיע לאולימפיאדה?

שמואלי: "כרגע אורי ומיטש. רק הם עומדים בקריטוריונים".

פיינסילבר: "הלחץ הוא פריבילגיה. אני יכול לעמוד בזה". שמואלי: "אם הוא יצליח, אנחנו נבקש שהוא ישא את הדגל. הוא עובד כדי להיות בטופ. אני רוצה שהוא ינצח".

מה המסר שלך לילדים צעירים שמתחילים?

"שיהנו מהספורט. הרבה ילדים נשרפים בשלב מוקדם. ספורט זו אמנות אם מסתכלים לעומק. אני מקוה שהילדים יראו את הערך בספורט. הייתי ילד ממשפחה פשוטה בקולורדו שהיה מאוד מותקף על ידי ילדים אחרים והגעתי להישגים גדולים למרות זאת. בגיל 14 הייתי ילד גדול מאוד מזיע ואדום. ילדים לא אהבו את זה וסבלתי מזה. עם הזמן ובעזרת הספורט למדתי לעמוד על שלי, לא נתתי לאף אחד לעצור אותי או לפגוע בי. העבודה שאני עושה באימונים תראה על המזרן בתחרות אחר כך וזו הוכחה ניצחת ליכולות שלי. כל הקהל מסתכל עליך ועל המתחרה שלך ואתם לבד על המזרן. זה הרבה מאוד לחץ. אני מבין שאם אני רוצה להצליח זה תלוי בי. כל השנים היה לי על מי להשען, המשפחה שלי, האחים שלי תמיד עמדו לצידי. הספורט בנה את הבטחון העצמי שלי. האמנתי בעצמי. לא נלחמתי אף פעם פיזית בילדים סביבי. בהאבקות אנחנו מנצחים קודם מנטלית ורק אח"כ פיזית".

מה הייתי רוצה בימים אלה?

פייסילבר: "אני מתאמן לקראת התחרויות ויוצא עכשיו לסיבוב באירופה. אני מאוד מפוקס על המטרות. אני לא אתחיל כרגע את לימודי הרפואה. אני רוצה להגיע לאולימפיאדה. אבל אני אשמח להכיר חברה שתתאים לי ולאורך החיים שלי. היא תצטרך לדעת שאני חדור מטרה. לא תמיד הימים קלים, ומנטלית ופיזית אני צריך להיות מוכן לתחרויות. אני אשמח להכיר ישראלית".