חסמה לשכנתה את הדרך הביתה – ונתבעה

תושבת שפרעם נטעה עץ ובנתה קיר בטון על שביל גישה לבית הסמוך. לבקשת השכנה הוציא בית המשפט צו מניעה קבוע האוסר עליה לעשות זאת

עו"ד יעל זקס מנשרי | פסקדיןפורסם: 25.02.21 , 10:33

בית משפט השלום בעכו הוציא לאחרונה צו מניעה קבוע נגד תושבת שפרעם שחסמה באמצעים שונים את דרך הגישה של שכנתה לבית המגורים שלה, וטענה שיש לה אפשרות להגיע לביתה בדרך אחרת. השופט וויליאם חאמד קבע כי הדרך האלטרנטיבית אינה מאושרת.

התובעת טענה כי ב-2005 קנתה מגרש בשפרעם ולאחר שנתיים הקימה עליו בית. מאוחר יותר היא רכשה שני מגרשים נוספים בחלקה. ב-2015 רכשה הנתבעת מגרש סמוך ובנתה עליו בית. התובעת עתרה למתן צו מניעה קבוע לאסור על הנתבעת לחסום דרך מעבר שהתוואי שלה עובר במגרש הנתבעת וחבר בין בית התובעת לבין הכביש הראשי.

לטענת התובעת, כשבועיים לפני הגשת כתב התביעה נטעה הנתבעת עץ רימון בתוואי דרך המעבר, ובמהלך אפריל 2019 היא בנתה קיר בטון בגובה של 270 ס"מ לרוחב דרך המעבר, ובכך חסמה את דרך המעבר בפניה. כך, נבצר ממנה להגיע אל ביתה והיא נאלצת להגיע לביתה מתוך שטח ציבורי ששייך לרשות הפיתוח, שאין לה בו כל זכות, ואף נאסר עליה, לפי החלטה שיפוטית שניתנה בהליך אחר שננקט נגדה, לעשות כל שימוש בשטח ציבורי זה.

אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)

לדבריה, מאז שרכשה את המגרש ובנתה את הבית, במשך שנים רבות עד לחסימת הדרך על ידי הנתבעת במהלך אפריל 2019, ובהעדר דרך אחרת, היא נהגה להגיע לביתה על ידי שימוש בדרך המעבר. היא הדגישה כי הנתבעת רכשה את זכויותיה בחלקה בשלב שבו זכות המעבר הייתה כבר קיימת בשטח.

מנגד טענה השכנה שבין הבעלים הקודמים של שני המגרשים נחתם בעבר הסכם פשרה שאושר בפסק דין מ-2010 שבו נקבע כי המעבר ניתן לתקופה מוגבלת וזמנית של שלוש שנים בלבד. לטענתה, ההסכם מחייב את הצדדים בתביעה הנוכחית.

עוד לטענתה, קיימת אפשרות מעבר למגרשי התובעת מכיוון הכביש הראשי, והתובעת יכולה בקלות להתוות דרך מעבר לביתה דרך המגרש הנוסף שבבעלותה.

השופט וויליאם חאמד הדגיש כי הנתבעת לא חלקה על הטענה שדרך המעבר הייתה קיימת עוד בטרם רכשה את זכויותיה במגרש. מעבר לכך, התובעת המשיכה לעשות שימוש בדרך גם לאחר ששכנתה רכשה את המגרש, מבלי שהביעה הסתייגות. כמו כן, דרך המעבר נשוא התביעה מאושרת על ידי רשויות התכנון ולמגרש התובעת אין גישה מאושרת אחרת.

נקבע שאין בקיומה של דרך אחרת המאפשרת להגיע למגרש התובעת כדי לבטל את העובדה כי הדרך קיימת בפועל, שימשה את התובעת ואחרים למשך הרבה שנים, והוכרה על ידי רשויות התכנון והרשות המקומית כדרך מאושרת וחוקית.

עוד נקבע כי פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה אינו חל על התובעת שלא צורפה להליך אף שבאותה תקופה כבר הייתה בעלים של חלק מהמגרשים בחלקה.

בסופו של דבר קיבל השופט את התביעה ונתן צו מניעה קבוע האוסר על השכנה לחסום את המעבר. היא חויבה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 שקל.