אז אתה רוצה להיות מבקר רוקנרול?

אנחנו לא אומת רוק. אין מה לעשות נגד זה. ואם למישהו נדמה שכבר פתחתי כך את אחת הכורסאות הוא לא טועה. למעשה, כמעט רק האומות האנגלו-סקסיות (כולל קולוניות לשעבר ודומיניונים לשעבר, ולא כולל אותנו) מתהדרות בהיסטוריה מסודרת של רוקנרול וארסנל זיכרונות מוזיקלי משותף של 40 השנים האחרונות. מי שעוקב אחרי התפתחות המוזיקה הפופולרית בארבעת העשורים הנ"ל, יגלה שפופ ורוק מלווה את האדם המערבי, בעיקר בארה"ב ובבריטניה, באופן שונה מאשר, למשל, בצרפת או בגרמניה.
לפני כמעט 20 שנה גרתי בלונדון בדירה אחת עם סטודנטים לכלכלה - חבורה מרובעת ושמרנית. אני חושב שחלקם אפילו תמכו במרגרט תאצ'ר וטיפחו סוג של אנטישמיות מתונה. הם האזינו למה שנקרא אז ניו ווייב, בעיקר לג'וליאן קופ ולהקת "דמעה מתנפצת" (תרגום איום אבל נכון). בעיני זה היה מעין פלא משום שבאתי ממקום שבו אם הקשבת לסוג כזה של מוזיקה, היית מתלבש בצורה מסוימת, ומתנהג בהתאם. שם, זה היה פשוט חלק מזיכרונות בית הספר שלהם, והם נשארו בחליפות ובעניבות שלהם, גם כשהיו משתוללים.
כשבחנתי את הסוגיה עם ידידי הגלזגואי אליוט, הוא אמר: "שים לב, כל הלהקות הקיצוניות באות בדרך כלל ממדינות שאנגלית היא לא שפת האם שלהן, והתפריט המוזיקלי שלהן נרכש בעמל רב כחלק משונות, ומרצון להיות מיוחדים. קח למשל אותך, כשהיית ילד, בשנות ה-70, האזנת לדיויד בואי ובעצם הקדמת אותנו, מפני שכאן בסקוטלנד זאת היתה מוזיקה לילדות, אנחנו הקשבנו לטי-רקס ולרוק כבד".
נזכרתי בדברים האלה כשראיתי לאחרונה את "בילי אליוט", שפס הקול שלו מורכב מהרבה טי-רקס, צמד שתמיד פנה לשני המינים, ואף שיחק ביניהם בדרך שונה מאוד מהדרך בה שיחק בואי. ונתקלתי בכך ביתר-שאת כשראיתי את "כמעט מפורסמים", שעתיד לעלות על המסכים ביום חמישי הקרוב.

קמרון וגונזו

"כמעט מפורסמים" הוא סיפורו הביוגרפי של במאי הסרט, קמרון קרואו ("ג'רי מגווייר" ו"סינגלס"), שהיה נער בן 15 כשפתח בקריירה של מבקר רוק. העלילה היא המפגש בין קמרון הצעיר לבין חבורת גרופיות בזמן מסע ההופעות של להקה דמיונית בשם "מים שקטים", שמורכבת מצירוף של שתי להקות ואמן בודד שקמרון סיקר באותה תקופה: לד זפלין, יס, ודוויד בואי.
קמרון, יליד סאן דייגו, בן למורה ליבראלית שהסכימה לכל דבר חוץ מלהכניס רוק לבית ("בזבוז של תאי מוח", כפי שנזכר לאחרונה קרואו בהקדמה לספר של עורכו לשעבר), זכה בילדותו באוסף התקליטים של אחותו הבוגרת, ולאחר שנכבש, החליט לכתוב על מוזיקה.
האדם הראשון אליו פנה היה המבקר המיתולוגי לסטר בנגס, האיש עליו כתב פעם גרייל מרקוס, מבקר מיתולוגי אחר: "צריך לקבל את העובדה שהכותב הטוב ביותר באמריקה הוא אדם שכותב רק ביקורת תקליטים". בנגס היה מבקר מסוג מיוחד, הכתיבה שלו היתה ברמה של ספר מסות פילוסופי-סוציולוגי, שמשולבת בפיוטיות חסרת מעצורים, כזו שלא דומה לשום דבר שאתם מכירים גם היום, כמעט 20 שנה לאחר שמת מהצירוף הרוקנרולי המוכר של סמים וכבד מוגדל באופן קיצוני. הוא היה מבקר הרוק הראשון והמקורי של סגנון הגונזו. באנגס כתב ב"קרים" (Creem) וב"רולינג סטון", ואת אסופת מאמריו אפשר לקרוא בספר "Psychotic Reactions and Carburetor Dung".
הוא היה חלוץ, נביא, משורר, ולפי הביוגרפיה שלו, שהתפרסמה לאחרונה, היה גם איש איום למדי. בסרט הוא המדריך של הכתב הצעיר, והוא מלווה בעצותיו את הכתיבה שלו ואת המסע ההזוי שהוא עובר לאורך כל הסרט.

תכתובת פנימית

הדמות של בנגס היא, לטעמי, עליה בדרגה של היצירה הקולנועית בתחום סרטי הרוקנרול. אם עד עכשיו התעסקו בכוכבים עצמם, באנטי גיבורים של תעשיית המוזיקה ובעולמם של אנשי חנויות תקליטים (כמו ב"נאמנות גבוהה"), ב"כמעט מפורסמים", הגיבורים הם לא רק הכוכבים ואנשי התעשייה, אלא האנשים שניזונו מכתיבה עליהם ומהערצה, כמו הגרופיות. קמרון קרואו הלך בעקבות מבקרים שפרסמו ספרי מסעות וליוו הופעות, ומדגים בסרט באופן משעשע ונוגע ללב את היחסים הנרקמים בין כל אנשי החבורה שהולכת בעקבות הלהקה לאורכה ורוחבה של אמריקה.
את הקשר שלו לעולם הביקורת הוא ביטא לאחרונה בהקדמה שכתב לספרו של בן פונג טוררס, אחד העורכים של "הרולינג סטון", והאיש שמופיע גם בסרט כעורך התובעני של הילד הכתב. באותה הקדמה לספר, שמסקר את ההופעות הגדולות בשנות ה-60 וה-70, מחבר קרואו בין ההכשרה שקיבל בחדרי העריכה של העיתון לבין התוצאה בסרטים שלו, ולא שוכח כמובן את באנגס כמורה הגדול השני שלו. כשקוראים את קרואו ואחר כך את המאמרים של בן פונג עצמו, אפשר להבחין עד כמה טבעי ובלתי מיוחד הקשר של האנשים האלה לתרבות שהפכה מרכזית בחייהם, ועד כמה היא ייחודית לאמריקה.
למרות זאת, ולמרות שהסרט נפלא, הוא משמש גם מעין תכתובת פנימית מדי לקהל שרק חלק ממנו יכול להזדהות עם אותם זיכרונות. זאת אולי גם הסיבה שהוא זכה לשבחים בביקורת ונכשל בקופות. זה לא צריך להרחיק אף אחד מהתענוג, והצפייה בו היא אחת מהמהנות ביותר שאני יכול להבטיח לכם.