ירושלים

היום שבו ירושלים הלכה לאיבוד היה סתם יום. תמיד חשבתי שכשזה יבוא, יהיה בלאגן גדול, תרעד הארץ, מלחמה, תחיית המתים, הפגנה של הימין, משהו. אבל זה היה סתם יום. יום של סוף חורף כזה, שהידיים יבשות מהרוח. בתחזית אמרו שיהיה מעונן חלקית ולא צפוי גשם.
לא הייתי באותו יום בירושלים, למרות שאני ירושלמי. מוקדם בבוקר, ככה לפחות אמרו בחדשות, היו ערפילים כבדים, במיוחד בשכונות הצפוניות, בנווה יעקב, ופסגת זאב, ורמות. אחר כך, זה כבר היה די מהיר - העיר כולה כוסתה בערפל דקיק כזה, שאם אתה מגיע מרחוק, אתה לא רואה כלום, אבל כשאתה מתקרב הכל נהיה ברור, רק שבירושלים שום דבר לא נהיה ברור. הכל היה נורא ערפילי, כאילו הולך לרדת שלג. נהג אגד אחד אמר אחר כך בחדשות של שמונה בערב שכשהוא עבר את גינות סחרוב הכביש הפך להיות דרך עפר, אז הוא עצר את האוטובוס, כי אסור לו להכנס עם האוטובוס החדש לדרכי עפר.
לקראת עשר בבוקר, כשהערפילים התפזרו, היה די ברור שירושלים נעלמה.
לא נשאר כלום. אפילו לא העתיקה. רק דרכים כאלה, טרשיות. כל השכונות, הבניינים, משרדי הממשלה, הכנסת, אזורי התעשייה, כיכר ציון, הכותל – כלום. אפילו לא שאריות של בתים, מכוניות, אנשים, משהו שירמוז על מה קרה כאן.
ראש הממשלה לא ישן בירושלים באותו לילה, אז הוא היה המרואיין הראשון בגל הפתוח בגל"צ, אחרי שכבר שמעו את כל העדויות מהשטח. "זה מצב חדש", הוא אמר, "ונצטרך ללמוד אותו". גם במסיבת העיתונאים שהוא ערך בשתיים, עם הרמטכ"ל, ו"קבינט החירום הלאומי" שהוא הקים, הוא חזר על אותם הדברים, ואמר שלעת עתה בטוח יותר אם יוכרז מצב חירום. הוא אפילו אמר שלא יהסס לנקוט בצעדים חריפים. "ועם זאת", הוא הוסיף, "אנו צריכים לזכור שאסור לנו להגרר לפעולות מסוכנות ובלתי אחראיות". הרמטכ"ל אמר שכוחות הסיוע של פיקוד העורף חזרו כבר לבסיסם, כי לא היה להם מה לעשות, אבל מבצע "כיפה אדומה" יצא לדרך, וכוחות חי"ר בהיקף "חסר תקדים" בסיוע מסוקים שומרים כרגע על הבירה.
הכתב של ערוץ שתיים, שהיה כתב הטלוויזיה היחיד שם (כל החבר'ה של הערוץ הראשון, שהיו בישיבת בוקר מוקדמת ברוממה, נעלמו עם העיר), שאל את ראש הממשלה אם ארגון כלשהוא לקח על עצמו את האחריות. ראש הממשלה אמר שאמנם השיטות שלהם השתכללו, אבל הוא מעריך שאין ארגון טרור שמסוגל לפעולה כזו. גם ראש אמ"ן הסכים איתו.
התגובה הראשונה של הרשות הפלסטינית הייתה די היסטרית. "אנו רואים בכובש הציוני אחראי ישיר לפשע המתועב הזה נגד האנושות", הם כתבו. "נלחם עד טיפת דמנו האחרונה עד שנחזיר את אל קודס". ראש הממשלה אישר ליושב ראש הרשות לנחות עם המסוק ב"אתר האסון", כדי לראות שהעיר באמת נעלמה, ושזה לא סתם תרגיל טקטי. זה באמת עזר, כי ההודעה הבאה הייתה הרבה יותר רגועה: "אנו קוראים לאו"ם לבדוק בצורה יסודית את הנסיבות והאירועים שהביאו ליצירת האקלים שגרם להיעלמותה של אל קודס".
אנחנו היינו רוב הזמן מול הטלוויזיה, כמו כולם. ערוץ שתיים שידר רצוף, היו כל מיני מומחים באולפן, שבדקו אם זו תופעת טבע הרסנית, או פצצה חכמה ("בלתי אפשרי", השיב ראש המכון למחקרים אסטרטגיים), ומנו את האפשרויות המדיניות שעומדות עכשיו על הפרק. היה אפילו דיון פילוסופי, "אפוקליפסה עכשיו – ירושלים, ההיית או חלמתי חלום?", כך שמבחינה טלוויזיונית, היה באמת מרתק. במשך כל השידורים היה ריבוע קטן כזה בצד ימין למטה, עם כיתוב "ירושלים". הם הציבו מצלמה אחת על המגדל מים במבשרת, לכיוון ירושלים.
ולומר את האמת, היא נראתה לי די שלווה, ירושלים. היו המון כוחות צבא מסביבה (זה היה שטח צבאי סגור), מה שהיה די מגוחך, כוחות צבא שומרים על גבעות, אבל בסך הכל היא הייתה שקטה כזו, נינוחה. היא הייתה עכשיו רק הרים, עם סלעים לבנים, עצי אלון ושיחים. "בסך הכל די סתם", זרק מישהו. לדעתי זה היה נוף הררי לא רע בכלל, אם כי יש כמוהו עוד המון, בעיקר בגליל.
בבתי הספר הקדישו לנושא שעות רבות, אבל כמו שמורה אחת אמרה בטלוויזיה, “לתלמידים יש שאלות שגם לנו אין עליהן תשובות", אז הפסיקו עם זה.
הימין קרא לבנות עכשיו את בית המקדש, למרות שהדעות היו חלוקות אם מה שקרה נקרא "חורבן הבית". מה גם שהיו רבנים שאמרו שקשה לקבוע אם האדמה הזו קדושה, כי זה עלול להיות חילול השם, לבנות במקום הרוס. אחרי חודש ראש הממשלה ביטל את מצב החירום, כי זה פוגע אנושות בכלכלה.
אחרי שנה היה מין טקס כזה, הייתי בחו"ל ולא ראיתי, אבל אמרו שהיה מאוד מרגש, ושיהורם גאון בכה כשהוא ביצע את "העיר האבודה", שיר שנעמי שמר כתבה במיוחד לרגל האירוע.
ואז העיר שלא הייתה כבר, הפכה לנטל. היו הוצאות עצומות של שמירה על כל השטח העצום של איפה שעמדה פעם העיר, כי המוני תיירים סקרנים באו כל הזמן לראות. בשיחות עם הפלסטינים הוצע להם לקבל את השטח בחכירה ל 25 שנה, אבל הם העדיפו לוותר. גם ככה כל מוסדות השלטון היו ברמאללה, ולהקים עכשיו עיר מהתחלה זה חתיכת סיפור, שלא לדבר על הקושי לארח כל כך הרבה תיירים אכולי סינדרום ירושלים כל שנה. בסוף הוסכם שהשטח שירושלים פעם הייתה עליו יקרא שטח J, ויהפוך לשמורת טבע, והוצאות השמירה יהיו על האמריקאים.
עכשיו, מפרספקטיבה של זמן, אני די מתגעגע לעיר הזו.
היה בה קסם, בירושלים, עד שהוא פג.