את המנגינה הזו אפשר להפסיק

ביום ד' נערך המופע הגדול "סאנשיין חוגגת 3", מסיבת יום הולדת ללייבל שהקים חיים שמש, אבל הייתה זו חגיגה עם טעם מר בפה. האירוע היה, הלכה למעשה, התכנסותה של תעשיית המוזיקה הישראלית כדי לערוך ערב התרמה שהכנסותיו יוקדשו לכיסוי חובותיה הכבדים של החברה הקטנה.
"סאנשיין" הושקה לפני שלוש שנים, שעה שחיים שמש, אז מנהל המחלקה העברית של הד ארצי, איש רב כישורים, עזב את תפקידו על מנת להקים לייבל קטן אותו התכוון להקדיש לאמנים הצעירים המובילים בתעשיית המוזיקה: אביתר בנאי, יהלי סובול, אסף אמדורסקי, שב"ק ס', גלית אטלס, ובהמשך הצטרפה גם קורין אלאל, שבינתיים עזבה.
ההסברים שנותן שמש לנפילה (הזמנית?) של סאנשיין מתרכזים בתנאי שוק קשים – בעיקר זיופי הדיסקים - האפטיה של ערוץ 2 ורדיו שמרני ("חוץ מקוטנר, אני לא רואה אנשים עם חזון ברדיו", הוא אמר). שמש גם הסביר ששאר החברות נמצאות בקשיים דומים (רק עם יותר רזרבות וקטלוגים ישנים), כך שאי אפשר לבוא אליו בטענות מיוחדות.
יש מן האמת בטענותיו, אם כי חשוב לציין שאחדים מהאמנים שחתומים אצלו (למשל, אביתר בנאי) מכרו יפה בעבר הלא רחוק באותם תנאי שוק פחות או יותר. יש לברך ולשבח את שמש על שנתן לאמנים שעובדים איתו חופש אמנותי מוחלט – בהחלט גישה נדירה – אם כי האקט הקדוש הזה הוכח כבלתי אפשרי ומציאותי להתנהלות בתעשיית הפופ המקומית, הכפופה לפליי-ליסטים ועיתונות רייטינגית.
ולגבי זיופי הדיסקים – באופן אישי, אני מתקשה לקנות את זה. ישנה, אכן, בעיה קשה, אבל זו קיימת, בדרך זו או אחרת, כבר יותר מ- 20 שנה. קלטות מזויפות נמכרו בשנות ה- 80 במאות-אלפים, ומאות-אלפי צרכני פופ הקליטו ושיכפלו אלבומים על גבי סרט הכרום הקדוש. את האינטרנט ונאפסטר קשה להאשים, שכן כפי שהוכח בארה"ב, הם רק עזרו למכירות דיסקים, שהשנה רשמו שם שיא חדש.
שמש ניסה לשחק את המשחק של החברות הגדולות, ללא המקורות הפיננסיים. לייבל קטן, כפי שהוכח לאורך חמשת העשורים האחרונים, יכול לפעול טוב יותר בעזרת אולפן עצמאי, שהיום זול להעמיד יותר מתמיד. לא שזה פתרון אידיאלי – ההוצאות על אולפן הן כה כבדות, עד שחברות תקליטים ישראליות מעדיפות להיעזר במקורות חיצוניים – אבל סביר שאם שמש היה מקים אולפן של הלייבל ומכסה את הוצאותיו בסיוע פעילויות נוספות, "סאנשיין" היתה מתמודדת טוב יותר עם הכישלונות היחסיים של אמניה.
אין כאן רצון לבקר את אופן התנהלותה של סאנשיין - אחרי הכל, יש בי הערכה עמוקה לניסיונות האמיצים שלקחה על עצמה – אלא להציע מספר נקודות ראויות לדיון לנוכח מצבה העגום של תעשיית המוזיקה הישראלית בכלל.

1. רדיו - שובם של הדי.ג'ייז הכוחניים

הבעיה המיידית הידועה היא גלגל"צ, שרשימת השידור השמרנית וה"בטוחה" שלה קובעת, הלכה למעשה, מי יחיה ומי ימות. אבל הבעיה הקשה יותר היא החיקוי שמתעקשות יתר תחנות הרדיו לחקות את גלגל"צ. נוצר אוסף תחנות רדיו שמשדרות פחות או יותר אותם שירים, של אותם אמנים, באותו סגנון.
ההיסטוריה של מוזיקת הפופ מוכיחה כי בכל פעם שאנרכיה קטנה ואי סדר השתלטו זמנית על תחנות הרדיו, נוצר חלל דרכו הופיעה מוזיקה טובה. מה שאנחנו זקוקים לו זה תחנת רדיו אחת, נטולת הקו המבוגר והמתון של רשת ג', שתשדר מוזיקה ישראלית לקהל צעיר (קהל הצרכנים העיקרי, שבינתיים נטש את הרדיו) בהגשת די.ג'ייז חזקים ומלאי אישיות, שמדברים מהר ומכוונים לעולם של תרבות הנוער ושיוכלו להכתיב טעם חדש, מעניין ומגוון. שלטון של תקליטנים רבי עוצמה הוא אולי לא אידיאלי, אבל אוליגרכיה מגוונת של יחידים עדיפה על שלטון יחיד של תחנה בודדת.

2. חברות תקליטים – צאו לשטח

טענות רבות ששמעתי היא שאין כשרונות רבים בשטח. רוב הקלטות הדמו שמגיעות לחברות התקליטים לא שוות הרבה, ההיצע דל, ומעטים האמנים החדשים שעומדים בסטנדרטים הדרושים. אני לא מסכים, אבל יכול להיות. בכל מקרה, הייתי מציע לסקאוטים (יש כאלה?) של חברות התקליטים לצאת מהמשרדים ולהגיע מדי ערב לעשרות ההופעות שמתקיימות בתל-אביב: במועדון הפטיפון, בהייניקן הבימה קלאב, בבארבי ובכל מקום אפשרי. במוזיקת פופ האישיות חשובה לפני הכל, שירים טובים קל למצוא והם גם מגיעים בהמשך. כשהאמנים יראו פעילות מצד החברות הם יתאמצו יותר, יתאמנו יותר, יכתבו טוב יותר, יביאו יותר קהל, מקומות ההופעה ירוויחו יותר וכל העסק יתעורר חיים.
עוד עניין: דווקא על רקע הפופולרזיציה של האולפנים הביתיים, מומלץ לחברות התקליטים שלא לסגור דלתות ולהפיץ בזהירות את המיטב, אפילו בפורמטים לא ממש רווחיים של תקליטונים ואלבומי אי.פי., תוך משנה זהירות, על מנת שלא להביא את השוק לרווייה וייצור יתר. אין לדעת מאיפה תבוא ההפתעה הבאה.

3. הטלוויזיה – לבנות עליה?

שנים מחכה התעשייה לתחנת MTV הישראלית, לערוץ מוזיקה שיגאל אותה מייסוריה. לא מומלץ לסמוך על זה יותר מדי. סביר שגם ערוץ כזה, כשכבר יקום, יפעל במתכונת שמרנית דומה לזו שבה פועלת גלגל"צ. הטלוויזיה יכולה לתרום דווקא בקידומם של שירים ישראלים דרך הכללתם ביצירות מקוריות ושימוש בהם – ולאו דווקא בלהיטים הגדולים ביותר – בתוכניות שונות. הקשר בין התעשייה המוזיקלית ליצירה הטלוויזיונית-קולנועית לא מפותח מספיק.

4. אמנים מצליחים – פרגנו לחדשים

מופע חימום, שעוזר לחשוף אמנים חדשים בפני קהל רב, כמעט ואינו מקובל בארץ, בעיקר בגלל בעיות תקציב ואגו. בתקופה מסוימת היה אביב גפן הקדוש היחיד שעשה זאת, אם כי לאחרונה פועלים בכיוון יותר אמנים: עברי לידר אירח את סאבלימינאל, ברי סחרוף אירח מספר להקות חדשות, וכששלום חנוך אירח אמנים שונים במופע שלו בשנה שעברה הוא היה במיטבו. אבל רשימת הזמרים המצליחים שלא עושה זאת גדולה בהרבה. מי, למשל, יחמם את המופעים הקרובים של יהודה פוליקר?

5. ביקורת – הנימוק צריך לשכנע

כל תעשיית פופ מתקשה לפעול ללא המבקרים - יצרני המשמעות. לאורך שנים הנחו את מבקרי המוזיקה בארץ שתי גישות: הסלחנית והאטומה. שתיהן פסולות, מכיוון ששתיהן יצרו, בסופו של דבר, משבר אמון בין קהל הצרכנים לבין המבקרים. במבחן הביקורת עומדת אמת אחת: האם האלבום שווה רכישה או לא. האם הוא טוב או לא. מבקרים סלחנים עושים עוול לקהל ולאמנים, ומצד שני, רשעות לשמה מיותרת לחלוטין. מעל הכל, בכל ביקורת, הנימוק צריך להיות משכנע.