השקיעה 3.5 מיליון ש' בשיפוץ – ונדרשה לעזוב

בעלת קומת משרדים בת"א טענה שהשוכרת הפרה הסכם כשפרצה חלון בקיר ללא אישור בכתב. תביעתה התקבלה, אך התוצאה התהפכה בערעור

עו"ד ארז הימן | פסקדיןפורסם: 22.07.21 , 08:19

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל לאחרונה ערעור שהגישה חברה ששוכרת קומה בבניין בתל אביב על פסק דין שחייב אותה לפנות את הנכס אחרי שהשקיעה 3.5 מיליון שקל בשיפוצו.

חברת "דן ל.נ.א. השקעות" היא בעלים של מבנה משרדים בן ארבע קומות בדרך השלום בתל אביב. במאי 2017 היא השכירה לחברת הבנייה "ליאם נחמיאס" את הקומה הרביעית למעט חדר תקשורת שהוחזק על ידי "פרטנר". בין מנהלי שתי החברות הייתה היכרות מוקדמת ויחסים אישיים קרובים.

המשכירה התחייבה לפנות את חדר התקשורת עד ספטמבר 2017. השכירות כללה אופציות לתקופות מצטברות עד 15 שנה ודמי השכירות הועמדו על סך של 47,500 שקל. לשוכרת ניתנה רשות לבצע בנכס עבודות שיפוץ והתאמה בכפוף לקבלת אישור המשכירה מראש ובכתב. ואכן, היא ביצעה עבודות שיפוץ והתאמה רחבות היקף. חדר התקשורת פונה בסופו של דבר רק בדצמבר 2017.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

בינואר 2018, תוך כדי השיפוצים, הודיעה השוכרת למשכירה כי היא מעוניינת לפרוץ חלון בחדר שיועד לשמש משרד למנכ"ל. משלא התקבלה הסכמת המשכירה, על רקע חיכוכים שהיו נעוצים באיחור בפינוי חדר התקשורת – הופסקו עבודות פתיחת החלון. הן חודשו והושלמו במרץ 2018. ביוני אותה שנה, מיד לאחר שהמשכירה דרשה להחזיר את המצב לקדמותו, אטמה השוכרת את החלון מהצד הפנימי של המושכר.

ב-2019 הגישה השוכרת תביעה כספית על סך כשישה מיליון שקל נגד המשכירה בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה בשל הותרת האנטנות הסלולריות על גג הבניין ובהארכת חוזה ההתקשרות עם חברת פרטנר. כשלושה חודשים לאחר מכן הגישה המשכירה נגד השוכרת תביעת פינוי שבה טענה שפתיחת החלון בקיר החיצוני של המושכר נעשה ללא אישור.

השוכרת טענה להגנתה כי תביעת הפינוי אינה אלא פעולת תגמול לתביעה הכספית. היא טענה כי ניתן לה אישור לפתיחת החלון בפגישה שקיימו הצדדים בפברואר 2018. בינואר 2020 קיבל בית משפט השלום את תביעת הפינוי וקבע שהשוכרת הפרה את ההסכם.

בערעור חזרה השוכרת על טענתה כי פתחה את החלון רק בעקבות הסכמה שקיבלה בפגישת הצדדים. לדבריה לא ידעה שהמשכירה שינתה את עמדתה. המשכירה תמכה בפסק הדין וטענה כי השוכרת ידעה בוודאות על התנגדותה לפריצת החלון.

השופטת יהודית שבח קבעה כי יש ראיות המצביעות על כך שבטרם פריצת החלון הסירה המשכירה את התנגדותה, הגם שהסכמה לא הועלתה על הכתב. עוד התברר כי מנהל המשכירה לא ראה בעין יפה את דרישות מנהל השוכרת לפיצוי, ואולם, במועד פריצת החלון לא היו סימנים חיצוניים לשינוי שהתרחש בלבו.

המשכירה אמנם לא אישרה לשוכרת לפתוח את החלון "מראש ובכתב", כפי הנדרש בהסכם, אך בהינתן ההסכמה בעל פה המשכירה מנועה מלהתכחש לכך.

מעבר לכך, הבהירה השופטת, גם לא בכל מקרה של הפרה ניתן לדרוש ביטול חוזה ופינוי ויש לנהוג בהקשר זה בתום לב. בהתחשב בסכום השיפוץ שהשקיעה השוכרת דרישת הפינוי אינה מידתית. בנסיבות אלה ביטלה השופטת את חיובה של השוכרת לפנות את הנכס. השופטים שלומית יעקובוביץ ויונה אטדגי הצטרפו לפסק הדין.