המילון המלא

אָדָג'יו

קצב איטי, לעתים נוגה משהו

אוֹבֶרְטוּרָה

פתיחה. פרק מקדים ליצירה באופרה או בבלט, לפעמים גם יצירה עצמאית: למשל, האוברטורה החביבה "לאונורה, של בטהובן

אוֹפוּס

"עבודה". שם לטיני ליצירה, שנועד לקטלג אותה בסדר הכרונולוגי של יצירות המלחין. השלישיה לכינור, פסנתר וצ'לו אופוס 100 של שוברט היא מן המעולות שביצירותיו, והיא נכתבה, ככל הידוע לנו, מייד אחרי השלישיה אופוס 99. כשתפגשו בדיסק את הצירוף “op. post”, מדובר במספר שניתן ליצירה אחרי שהמלחין מת

אופרה

יצירה מוסיקלית-דרמטית, קולית וכלית, שיש לה גם סיפור, בדרך כלל רומנטי ומופרך. סיפור-המחזה ומילות השירים קרויים ביחד "ליברטו", או בעברית "ליברית". בכל אופרה בביצוע מלא תפגשו גם תלבושות ותפאורה. בין האריות הזמרים משמיעים קולות מאד משונים הקרויים "רצ'יטטיב", או דקלום: כך הם מניעים את גלגלי העלילה. יש ,גראנד אופרה", עם עלילה דרמטית שמסתיימת בדרך כלל רע מאד, ויש "אופרה קומית", עם דחקות מוסיקליות ועלילתיות והפי אנד. חמש האופרות שהייתי מתחילה בהן ושאפשר להתאהב בהן די בקלות מופיעות להלן, מן הקלה אל התובענית:

"כרמן" מאת ביזה. מגלגלת סיגרים ספרדית מסרבת למסור את ליבה לגבר אחד, הגם שהוא קצין וג'נטלמן, ועל כן היא אוכלת אותה בגדול. אריות מפורסמות: "תרמתי דם", "טוריאדור".

"לה טרוויאטה" מאת ג'וזפה ורדי. מה ינצח, האהבה או המוות? תנחשו בעצמכם. אריה מפורסמת: "ליביאמו", בשבחי שתיית היין.

"נישואי פיגארו" מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט. אופרה קומית למדי אודות ספר שמוכרח להתחתן. האריה הכי ידועה : "פיגארו, פיגארו פיהההייייגאררררו".

"חליל הקסם" מאת אותו מוצרט: העלילה מתרחשת בעולם קסום של פיות ושדונים, והאהבה דווקא כן מנצחת. הדואט של פפגנו ופפגניה הוא מן היותר מושמעים בלקטים מתוך אופרות.

"דון ג'יובאני", גם כן מוצרט. זוהי וריאציה על סיפורו של דון ז'ואן, אבל הפעם הוא נאלץ להתמוד לא רק עם הנשים שבחייו ("אלף ושלוש", שר המשרת שלו, לפורלו, באריה המונה כמה נשים כבש הדון ברחבי אירופה. בספרד –אלף ושלוש) אלא גם עם דמות שרצח בדרך לעוד כיבוש, והדמות חוזרת מן השאול ומזמינה אותו לדו קרב שתוצאותיו הרות אסון. הכיבוש משחית, והאריות מדהימות

אוֹקְטֶט

יצירה בשמונה פרקים, או מקובל יותר – יצירה להרכב של שמונה כלים

אֶטְיוּד

יצירה קצרה למטרות לימוד ותרגול. לעיתים מצליחים אטיודים לשרוד כיצירות עצמאיות, אפילו מופלאות: כך אירע לאטיודים לפסנתר של פרדריק שופן

אֶלֶגְיה

קינה, יצירה מוכת יגון. בדרך כלל לזכר המתים, לא תמיד על פי טקסט דתי, בניגוד לרקוויאם, תפילת האשכבה הקתולית

אִינְטֶרלוּד

אתנחתא מוסיקלית בין שתי מערכות, בעיקר באופרה או בתאטרון

אַנְדָנְטֶה

"קצב הליכה", לא איטי ולא מהיר מדי

אַנְדָנְטינוֹ

קצת יותר מהיר מאנדנטה

אנסמבל

"ביחד", בצרפתית. ובמוסיקה – שם כללי שמציין להקה של זמרים או נגנים או שניהם גם יחד

אלגרו

קצב מהיר, מלא חיים ודי שמח. "אלגריה" היא שמחה באיטלקית

אלגרטו

מהיר מעטמ אנדנטינו, איטי מאלגרו

אַקְצֶ'לֶרָטוֹ

קצב שמתפתח בהדרגה מאיטיות חלזונית למהירות אימתנית

אַ קָאפֶלָה

"בנוסח בית התפילה". במקור הכוונה למוסיקה כנסייתית קולית ללא ליווי של כלים, אבל כיום משתמשים במונח לתיאור כל שירה של יחיד או של הרכב קולות קטן בלי ליווי. אפילו "מנהטן טרנספר" שרים א קאפלה, למרות שמזמן לא ביקרו בכנסיה

אקוסטי

האנפלאגד של הקלאסית. כל כלי שלא נזקק לשקע ותקע כדי להפיק צלילים הוא כלי אקוסטי

אקוסטיקה

לא רק ענף של הנדסת קול, אלא גם מגוון התכונות שמציינות איכות צליל המופק במקום מסויים. כך למשל, אקוסטיקה של כנסייה יוצרת הד שונה מאקוסטיקה של אולם קונצרטים. וגם לכל אולם אקוסטיקה משלו, ויש האומרים כי הכי טובה בעולם מצויה בבית האופרה של סידני, אוסטרליה

אלט, אלטו

הקול הנשי הנמוך, וגם מנעד של כלי נגינה, למשל – סקסופון אלט

אָרְיָה

שיר עם מלים מתוך אופרה. "האהבה היא ציפור בוהמית (או מרדנית, תלוי במתרגם), כך באריה מתוך "כרמן". בדרך כלל האריה נועדה לתאר מצב נפשי של גיבור או גיבורה. כששניים שרים, זה דואט. ב"דון ג'יובאני", האופרה הכי נפלאה של מוצרט, הדואט המפורסם ביותר הוא "תני לי את ידך", בו הדון מפתה את הנערה. הוא שר תני לי, היא שרה: רוצה ולא רוצה

אָרְייטָה

אריה ממש קצרה

אוֹרָטוֹרִיה

יצירה קולית וכלית, בדרך כלל דתית, אבל לא מוכרחים. הטקסט המושר בה מבוסס על נושא דתי אבל לא לקוח בהכרח מן התפילה. "המשיח" של הנדל ו"אליהו" של מנדלסון הן אורטוריות פופולריות באולמות הקונצרטים בסביבות פסח וראש השנה

א-טונאלי, מוסיקה א-טונאלית

מתאר יצירות שאינן מתרכזות בטון מסויים שמכתיב את אופי היצירה. רוב המוסיקה ה-טונאלית נכתבה במאה העשרים, ורובה די לא מתכתב עם האוזן, אלא בעיקר עם המוח

בארוק

תקופה מוסיקלית ואמנותית, בערך בין שנת 1600 לשנת 1750. מה לא קרה שם: המציאו את האופרה החילונית, באך חי ומת ומוצרט נולד וכתב, הפוגה השתכללה, המוסיקה החלה לצאת מן הכנסיה לאולם הקונצרטים, ואפילו הז'אנר הנועז והחדשני של הסימפוניה מצא לו קהל

בס

הקול הנמוך בין קולות הגברים, אבל יש גם נמוך מים המלח, והוא קרוי "באסו פרופונדו", בס עמוק

באריטון

קול גברי, בערך באמצע בין טנור לבין באס. מצטיין ב"צבע" שדומה לצלילים שצ'לו מפיק

בלדה

לרוב זו יצירה שכתובה למלים של בלדה, שזה בסך הכל שיר ארוך. בטהובן היה מאוהב בבלדות סקוטיות וכתב להן מוסיקה, אבל יש גם בלדות לכלים, בלי מילים, כמו קטעי פסנתר של שופן

בֶרְסֶז

בצרפתית, שיר ערש. במוסיקה, במקצב של שיר ערש

בַגַאטֶל

מחול של אצילים במאה ה – 17, שהפך לאחד מן הפרקים החיוניים בסויטות במאה ה – 18

גִ'יג

מחול צרפתי שתורגם אף הוא לסוג של יצירה קצרה, או פרק של סוויטה

דִיבֶרְטִימֶנְטוֹ

יצירה כלית שנועדה לשעשע את הבורגנות, כתובה בפרקים קצרים. מוצרט, ידידנו מהאופרות, יצר גם כמה וכמה דיברטימנטי נפלאים

דיסונאנס

כשצלילים המופקים בו זמנית משני כלים או מאקורד לא ממש מסתדרים זה עם זה. ההיפך קרוי קונסונאנס, וזה כשהם כן מסתדרים

הֶלְדֶנְטֶנוֹר

בגרמנית, "טנור של גיבורים". נועד לציין טנור שקולו לא רק גבוה כנדרש אלא רחב מני ים ונשמע היטב ברחבי האולם. פלאסידו דומינגו, בימיו היותר טובים, התקרב למדרגת הלדנטנור

התקופה הקלאסית

מייד אחרי הבארוק. מסוף המאה ה –18 עד 1820 בערך. התאפיינה בשלל המצאות של כלים חדשים –כמו למשל הפסנתר בגירסתו הלא-סופית – אבל גם בקביעת גכללים נוקשים ותיחום הדוק בין ז'אנרים. הסימפוניה התפתחה לז'אנר נחשב ומוביל, התיאוריה המוסיקלית הלכה והשתכללה, והמוסיקה המשיכה לנדוד מן הכנסיות לאולמות הקונצרטים ולחוגי-בית מוסיקליים של האצולה

התקופה הרומנטית

בערך כל המאה התשע עשרה. מתאפיינת בשאיפה של מלחינים לשבור כללים נוקשים וליצור מתוך חירות מחשבתית ותוכנית, כשהדגש העיקרי הוא על חשיבות התכנים הרגשיים במוסיקה

ויולה

קצת יותר גדולה מכינור ומשמיעה גם צלילים יותר נמוכים ממנו. כלי כמעט הכרחי ברביעיית כלי קשת. פנחס צוקרמן, אחד משלנו, הוא גם מגדולי נגני הויולה של ימינו. בתקופת הבארוק היו המון סוגי ויולות, כולל כאלה שניגנו בהן כמו בצ'לו, היינו כשהכלי מונח בין הברכיים. הן עברו מן העולם אבל עדיין אפשר לפגוש אותן בביצועים של מוסיקה עתיקה בכלים אותנטיים

וריאציה

יצירה סביב נושא מוסיקלי שמתפתח ומשנה צורה במהלך היצירה. "וריאציות גולדברג" לפסנתר של בטהובן הם דוגמא מצויינת לז'אנר הדי זניח הזה

טנור

קול גברי גבוה, שתמיד מקבל את התפקידים הכי טובים באופרה. מאז החליטו שלושת הטנורים (לוצ'יאנו פאבארוטי, פלאסידו דומינגו וחוזה קאררס) לעשות הון תועפות, יש להם המון חקיינים שמוציאים לשוק דיסקים משולבים של אריות קליטות ושירים שמאלציים קליטים לא פחות

טריו

שלישיה. הכוונה ליצירה לשלושה כלים (טריו אופוס 100 של שוברט) או להרכב של שלושה – בדרך כלל כינור, פסנתר וצ'לו

לִיבְרֶטוֹ

"ספר קטן" באיטלקית – כל המלים המושרות ומושמעות באופרה. ליוצר המלים קוראים ליברטיסט, והשד יודע מדוע עוברת השם ל"ליברית"

לייטמוטיף, לייטמוטיב

בגרמנית, מוטיב מוביל. בדרך כלל משפט או קבוצה של משפטים מוסיקליים המזוהים עם כלי מסויים או גיבור מסויים ביצירה עלילתית. הלייטמוטיף מיועד לבשר על כניסותיו ויציאותיו של הגיבור מחיינו. כך, ב"פטר והזאב" של פרוקופייף תוכלו לזהות את החיות השונות על פי הלייטמוטיף המלווה אותן

לִיד

שיר. ברבים: לידר, מתחרז עם טיזר. הכוונה ל"שיר אמנותי", ז'אנר שהגיע לשיאו בתקופה הרומנטית. רבים מן הלידר מבוססים על טקסטים של משוררים בני התקופה, שאם קוראים אותם היום, הם נשמעים גרועים בהרבה מ"אתמול בערב היית שונה", אבל יש להם פרסטיז'ה, ועם זה קשה להתווכח. בדרך כלל הליד הוא יצירה חילונית שכתובה לקול אחד ולליווי –לרוב פסנתר. יש יוצאי דופן: "אווה מאריה" של שוברט הוא ליד די דתי, אבל בדרך כלל הנושאים נעים בין יפי הטבע ותפארתו לבין יפי האהובה ורוע ליבה. אמני הליד הגדולים הם – בסדר חשיבות יורד – שוברט, שומן, מנדלסון, מוצרט ובטהובן, אבל יש עוד המון. שוברט לבדו כתב יותר מ – 600 לידר, וכך הוא בהחלט מתעלה על הביטלס, הסטונז ומדונה גם יחד, לפחות מבחינת התפוקה

לַארגוֹ

בקצב איטי, חלזוני כמעט

לֶנְטוֹ

כמו לארגו, רק טיפטיפה יותר מהר, וגם זה רק לפעמים

מארש

שיר לכת. במקור, מוסיקה שנועדה ללוות גייסות במצעדים ובטקסים, ומשם זה התפתח לכיוונים שונים, כמו למשל, "מארש אבל" לפסנתר מאת שופן

מדריגל

יצירה קולית למקהלה, בדרך כלל לא יצירה דתית. נולדה בתקופת הרנסנס. מדריגלים מאוחרים יותר היו למחולות אופנתיים בתקופת הבארוק

מוֹדֶרָאטוֹ

מתון. "אלגרו מודראטו" הוא כזה שאין להגזים בעליצותו, למשל, ו"אנדנטה מודראטו" יהיה איטי, אבל לא מאד איטי

מוסיקה ליטורגית, ליטורגיקה

שם כללי למוסיקה דתית-כנסייתית

מוסיקה קאמרית

"קאמרה" זה חדר. כלומר – מוסיקה להרכבים קטנים שאפשר לבצע בחדר, בניגוד למוסיקה סימפונית שזקוקה לאולם קונצרטים

מיסה

מה שהקתולים אמורים להגיד כל יום בתפילה בכנסיה. מיסה לימי חול מכילה חמישה פרקים: קיריה, גלוריה, קרדו, סנקטוס ואגנוס דאי. הטקסט מושר בלטינית, וכך קרויים גם כמעט כל פרקי המיסות שתשמעו. מספרן המדוייק אינו ידוע כי לא כולן שרדו, אבל מאות אחדות לפחות מתועדות בכתובים וגם מוקלטות. בתקופתו של באך, מלחינים הועסקו במשרות של "קאפלמייסטר", מנצחי-מקהלה בכנסייה, והם היו אמורים להנפיק, בתמורה לשכר זעום, מיסה חדשה מדי שבוע, כדי שהמאמינים לא ישתעממו. יש גם מיסה מורחבת לימי מועד וחג, וזו קרוייה "מיסה גדולה"

מוֹטֵט

יצירה למקהלה. המלים לקוחות מתפילות או מפרקי תהילים

מוֹלְטוֹ

באיטלקית, "מאוד". למשל, אלגרו מולטו ויואצ'ה –שמח ומאוד מלא חיים

נוֹקְטוּרְנוֹ

"מוסיקה לילית". משהו שהעידן הרומנטי לא ידע להסתדר בלעדיו, למרות שאין לו הגדרה חד משמעית. פרדריק שופן יצר את מיטב הנוקטורנים לפסנתר

סולו

קטע מוזיקלי מיצירה שמבצע כלי יחיד או קול יחיד, אבל גם חלק משם של יצירה לכלי אחד, כמו הסוויטות לצ'לו סולו של באך

סולם

הקשתם פעם דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו על פסנתר? ובכן, ניגנתם סולם דו מז'ור, גם אם לא ידעתם. סולם הוא הבסיס הטונאלי של יצירה. יש המון סולמות, לא ניכנס לזה כאן, אבל אם מזכירים אותו בשמה של יצירה, פירוש הדבר שהסולם המוזכר הוא הפותח את היצירה. בהמשך היצירה יעברו המלחינים לסולמות אחרים. בדיסקים קלאסיים שתרכשו תיתקלו בשמות של סולמות כמקובל באירופה, שהם שמות של תווים, אבל גם בכאלה המקובלים בעולם האנגלוסקסי, שם הסולמות קרויים בשמות של אותיות. הנה המפתח. A זה לה, B זה סי, C זה דו, D זה רה, E זה מי, F זה פה, G זה סול

סְוִויטָה

יצירה לכלי או שניים, בדרך כלל מחולקת לשישה חלקים

סוֹנָטָה

יצירה לכלי בודד או לכלי סולו המלווה בכלי אחר. "סונטה לכינור ולפסנתר" היא יצירה שבה לכינור יש תפקיד ראשי והפסנתר רק מלווה

סימפוניה

יצירה לתזמורת גדולה, בדרך כלל בלי סולנים. מתוך תשע הסימפוניות שבטהובן השלים, אפשר לוותר על הראשונה, השנייה, הרביעית והשמינית. מוצרט כתב יותר מארבעים סימפוניות, אך רק מס. 40 זכתה לפופולריות גורפת. בדרך כלל הסימפוניה כתובה רק לתזמורת, אבל לפעמים אפשר לשמוע בה קולות אנושיים. כך בסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר, "התחייה", ובתשיעית של בטהובן, למשל

סימפוניה קונצרטנטית

סימפוניה שיש בה גם תפקידים לכלי סולו

סופרן, סופרנו

קול נשי גבוה. יש סופרן דרמטי, גבוה פחות וסופרן לירי, גבוה יותר – ויש גם קולורטורה, מונח שאינו מתייחס לגובה של הסופרנו אלא ליכולת שלה לסלסל ו"לצבוע" את מה שהיא מזמרת

סֶקְסְטֵט

שישיה. יצירה לשישה כלים וגם הרכב של שישה כלים. שני הסקסטטים אופוס 18 ואופוס 36 של ברהמס הם מן היפים שנכתבו אי פעם

סרנדה

מה שאוהבים עתיקים שרו לאהובותיהן העתיקות. ידועה גם כ"מוסיקת לילה", והפליאה להגדיר נעמי שמר: "כל הלילה אישה/אביריך שלושה/ סרנדה קדושה שרים לך" – רק שהסרנדה היא צורה מוסיקלית חילונית לגמרי, בלי שום קדושה

סַרַבַנְד

מחול מתקופת הבארוק ויותר מאוחר פרק אופייני בסוויטה

פוּגָה

יצירה מוסיקלית לכלי בודד או הרכב קטן, שבה יש "נושא" ו"תשובה" שמנוגנים זה לעומת זה במעין דיאלוג מוסיקלי עם מוטיבים מתחלפים

פוֹלוֹנֵז

מחול פולני שהיה מן החביבים על פרדריק שופן. הפולונז הכי מפורסם שלו: הוא "פולונז בלה במול מז'ור אופוס 53"

פְרֶסְטוֹ

מהיר ביותר

פְרֶסְטִיסִימוֹ

כל כך מהיר שבקושי מבינים מה ששומעים

פורטה

חזק, בעוצמה

פוֹרְטִיסִימוֹ

חזק יותר מפורטה

פינאלה

סוף. הקטע האחרון באופרה או בסימפוניה, לפני מחיאות הכפיים

פַלְסֶטוֹ

"מזוייף". קול גברי נורא גבוה ונעדר עומק, או מה שקורה לדוד ד'אור ברגעים של התעלות

פנטזיה

יצירה משוחררת מכבלים נוקשים של סוג וצורה, בדרך כלל לכלי אחד, ובדרך כלל מן התקופה הרומנטית. אבל יש גם "סימפוניה פנטסטית" של ברליוז

פְרֶלְיוֹד

"לנגן לפני". פרק פתיחה או יצירה עצמאית שמתלווה כפתיחה ליצירה אחרת

פרק

באנגלית MOVEMENT. חלק מתוך יצירה שמתאפיין בקצב משלו. בקונצ'רי רבים מן התקופה הקלאסית הפרק הראשון יהיה אלגרו, די מהיר ועליז, אחריו אדג'יו, די איטי ונוגה, אחר כך שוב אלגרו