חרדי, ערבי ורבנית לומדים ביחד: בית המדרש באבו גוש

זיכרונות מארצות התום בבוא ימי החמסין ופרשת שופטים, אני נזכרת בגעגוע בהכנות של בני לבר המצווה. בקול שמתחיל להתחלף מילד לנער, הוא ניגן (דברים ט"ז, י"ח-כ'): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף..." > קריאתה המדויקת של הרבה תמר דבדבני ליוותה את המסע החגיגי בארץ התום של ראשית ההתבגרות. מרגש לומר וקשה לבצע רדיפת צדק והימנעות משוחד ומהכרת פנים בדין. כמה מקסים ונכון לדרוש וכמה קשה לבצע. אם הייתי שייכת לקבוצת החסידות של התרבות שלנו (כפי שרבות מכן רוצות), הייתי מוחאת כף מול פסוקי הפרשה, אלא שאני נדחפת למקומות הכאב נדחפת לשאול מדוע איננו מצליחות לעמוד במשימה - והאם ניתן לעשות דבר מה לשיפור הביצועים שלנו. קוצים אתם מטילים לנטייה שלי לחפש את אזורי חוסר הנחת יש שורשים עמוקים במקרא, ובוודאי בתרבות חז"ל. דוגמה לכך היא האגדה התלמודית הבאה, הביקורתית ביחס להנהגה בת זמנם (סנהדרין לח א): "יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו יושבים בסעודה לפני רבי (רבי יהודה הנשיא) ולא אמרו דבר. אמר להם: הוסיפו יין לקטנים כך שיאמרו דבר מה. כיון שהתבשמו, פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר, 'והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל'. אמר להם: בניי, לאחר ששתיתם ייני קוצים אתם מטילים לי בעיניי? אמר לו רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך. יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין - יצא סוד". רבי יהודה הנשיא לא שמע על האיסור להשקות ילדים באלכוהול. הוא מבין ששתיקת בניו של רבי חייא במהלך הסעודה היא תוצאה של זהירות. כנראה שבכניסה לבית הנשיא אמר להם אבא: "ילדים, אף מילה על מה שאנחנו אומרים בבית על המנהיג שלנו. ואולי תשתקו בכלל, שלא תפלטו בטעות משפטים מסוכנים". רבי ידע ששתיקתם לא נובעת מביישנות אלא מהוראה מגבוה, ולכן השקה אותם ביין, שהרי אם ייכנס יין יצא הסוד, וכך קרה. הילדים פרשו בנדיבות את הביקורת המשפחתית על "השופטים והשוטרים

חרדי, ערבי ורבנית לומדים ביחד: בית המדרש באבו גוש

אודות ועזרה

כלים ושירותים

ערוצי תוכן