השכיר שטח חקלאי כמחסן – ותבע מהשוכר החזר על הקנס

בעל נחלה במושב גנות השכיר חלק ממבנה לאדם שהשתמש בו כמחסן סחורות. בית משפט השלום ברמלה קבע שמדובר בהסכם לא חוקי שאין לאכפו

עו"ד דן (דני) שגב וימר | פסקדיןפורסם: 11.09.21 , 08:53

בית משפט השלום ברמלה דחה לאחרונה תביעה של בעל נחלה במושב גנות נגד אדם ששכר ממנו מחסן ושני הערבים לחוזה. התובע ביקש לקבל שיפוי על קנס של 110 אלף שקל ששילם לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בגין השימוש החורג. אף שבהסכם השוכר התחייב לשפות את המשכיר על קנסות עתידיים, השופט זכריה ימיני קבע שהסכם השכירות נוגד את חוק ההתיישבות ולכן בטל.

התובע הוא בעל זכויות בנחלה במושב גנות. הוא בנה בנחלה מבנה ששטחו כ-520 מ"ר שחלקו נבנה ללא היתר בנייה כדין וללא הסכמת רשות מקרקעי ישראל. ב-2013 הוא השכיר לנתבע חלק מהמבנה בהסכם שכונה "הסכם הרשאה". לפי ההסכם, הנתבע היה אמור לקבל 400 מ"ר מהמבנה. הנתבע הצהיר כי הוא מודע למצבו המשפטי של השטח וכי לחלק מהמבנה אין היתר בנייה. בחוזה נכתב כי מטרת השימוש היא לצרכי מתבן (מחסן לאחסון חציר) והשוכר התחייב שלא להשתמש במבנה למטרה אחרת.

עוד הוסכם כי השוכר (והערבים) יישאו בכל ההוצאות, התשלומים והאגרות הנדרשים על מנת לנהל או לקבל רישיונות להפעלת העסק שלהם במקום. כמו כן נקבע שאם יוטל קנס על המשכיר בגין השימוש השוכר והערבים ישפו אותו מיידית. דמי השכירות הועמדו על סך של 4,000 שקל.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

בעקבות ביקורת שנערכה בנחלה בה נמצא כי המבנה משמש למטרות לא חקלאיות (אחסנה סגורה של סחורות) דרשה רמ"י מבעל הנחלה דמי שימוש חורג בסך של כ-110,000 שקל. הוא שילם ושיגר לנתבע ולערבים דרישת תשלום בהתאם להוראות הסכם השכירות.

השוכר והערבים סירבו לשלם ובעל הנחלה הגיש את התביעה. הוא טען כי לפי ההסכם עליהם לשפות אותו במלוא הסכום ששילם לרמ"י עבור דמי שימוש החריגים.

הנתבעים טענו מנגד כי התובע הסתיר מהם שחל עליו איסור מוחלט להשכיר לצדדים שלישיים חלק מהנחלה או מהמבנה שנבנה ללא היתר. לדבריהם, החוק אוסר על בעל נחלה לעשות כל שימוש בקרקע שלא למטרה חקלאית ולהסב מבנים שישמשו לחקלאות למחסנים שלא בהסכמת רמ"י וללא אישורה המפורש. לטענתם, התובע התעלם מהחוק ולקח ביודעין ובמודע את הסיכון. הם הוסיפו כי שכרו בפועל רק 125 מ"ר מהמבנה ואת החלקים האחרים החזיקו שוכרים אחרים שניהלו עסק לדאונים ומחסן לתיקון ואחסנת אופניים.

הנתבע, שפונה מהמקום בעקבות דרישת רמ"י, ציין כי השקיע במקום כ-200 אלף שקל שירדו לטמיון.

השופט זכריה ימיני כתב כי חוק ההתיישבות קובע כי מי שמחזיק קרקע חקלאית לא ינהג בה שימוש חורג אלא על פי היתר בכתב משר החקלאות. במקרה זה ומכיוון שלא ניתן היתר, ניתן היה להשתמש במבנה רק לצרכים חקלאיים.

הוא הוסיף כי מלשון ההסכם עלה שהתובע ידע שהוא לוקח סיכון וניסה לגלגל אחריות במקרה שייתפס. כמו כן התברר כי התובע עשה בעצמו שימוש שונה מהייעוד המותר בכך שהשכיר מחסנים לצדדים שלישיים. יתר על כן, התובע ידע מה עיסוקו של השוכר אך זה לא הפריע לו.

"ניכר כי מדובר בהסכם בלתי חוקי, עם מטרה בלתי חוקית אשר סותר את תקנת הציבור" כתב השופט והדגיש כי מדובר בהסכם בטל ואין בכוונת בית המשפט לשתף פעולה התנהלות פסולה זו של כל הנוגעים בדבר.

בנסיבות אלה דחה השופט את התביעה וחייב את התובע בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.