יונדאי סנטה-פה - מגיעים לסנטה פה

"תנו לאנשים את מה שהם רוצים" היה פעם תקליט של האחים חשיש, או בשמם המוכר יותר האחים דובי. כעת הוא המוטו של תעשיית הרכב. זה בולט בעיקר בחברות שמיוצגות בשוק האמריקני, עוד יותר כאשר מדובר בכלי שטח עירוניים. לכאורה, מדובר בפשרה עם ויתורים כואבים למדי - רכב שנראה כמו כלי שטח אך בנוי כמו מכונית. שכן כלים אלה נופלים ממכונית "על הכביש" ורחוקים מלהציע יכולת שטח אמיתית. ולפחות בארץ, הם יקרים מדי. אבל מי הם יצרני הרכב שיחנכו, ילמדו או אפילו יתווכחו עם הקהל שרוצה להשקיף ממרומי מושבו הגבוה על התנועה ולהיראות כאילו הוא נכון בכל רגע לצאת לספארי?

כל הדרך לסנטה-פה

גם יונדאי לא יכולה להתעלם. השוק האמריקני חשוב עבורה מאד והיצרן הנמרץ הרי תמיד נחוש לחדור לכל נישה שתאפשר מכירות ושיפור תדמית. כך, בחכמה אם תשאלו אותנו, הוטלה משימת העיצוב על מרכז יונדאי בקליפורניה שנמצא בדיוק בלב העניינים.
גם הבחירה בשם סנטה-פה אינה מקרית. העיירה האמריקנית הזו היא מעוז יאפי מובהק (למרות שבפעם האחרונה שהייתי שם דווקא סאאב הייתה המכונית המועדפת. יונדאי? הס מלהזכיר.
מאז הוצג הסנטה-פה, לפני כשנתיים בתערוכת דטרויט. כבר אז היה ברור שיונדאי פגעו היטב במטרה, לפחות מבחינת המראה. לעומת מתחריו הבולטים, ה-CRV של הונדה, או הטויוטה ראב 4, נראה היונדאי גדול ומאסיבי. בזכות חרטום ייחודי ועיצוב פגושים מקורי, הוא גם נראה קרבי מהם. במילים אחרות, הוא נראה פחות ג'יפון, יותר הדבר האמיתי.

כמו גדול

תחושת גודל וכבדות נמצאת גם בפנים. תא הנוסעים מעורר רגשות מעורבים. מצד אחד יש כאן איכות, טוב טעם וירידה לפרטים הטובה ביותר שראינו אצל יונדאי. ממש ברמה יפנית. כמו תאורת מפות מיוחדת, מחזיק ספלים מאחור, מגירה מתחת למושב הנהג, תאורת אזהרה נאה בדלתות ועיצוב מעניין של הקונסולה המרכזית ופתחי אוורור צדיים בדלת.
מאידך, יש כמה תחומים בהם ניתן היה לצפות ליותר. כמו ריפוד זול למראה ותחושה, ידיות אחיזה ומאפרה פשוטות, בקרת אקלים אפרורית, דיפון דלתות מפלסטיק או ידית בורר הילוכים חסרת ייחוד. לי גם חסר מעט עור ואולי מספר פינוקים שייצרו אווירה יוקרתית יותר.
הנדסת האנוש בסנטה פה טובה בעיקרה עד שמגיעים לפרטים המשניים: ביונדאי כנראה יש סטוק עצום של מתגים: לכן כנראה יש ארבעה לחצנים לתפעול הגג הנפתח (במקום שניים), שניים לתפעול הנעילה (אחד לפתיחה ואחד לסגירה). במקום זאת הייתי מעדיף תאורה למתג כיוון המראות וחיווי בולט יותר למזגן. גם מיקום שעון הזמן על התקרה גבוה מדי ואינו נוח. באופן מפתיע, מלפנים יש רק תאורת מפות ולא תאורת פתיחת דלת.
המרחב לנוסעים מאחור מכובד והם ייהנו גם מאפשרות כוון מסעד. אולם כרית המושב נמוכה מדי, מה שיפריע לגבוהים בינינו. אל תא המטען המרווח ניתן להגיע בשתי דרכים: פתיחת החלון האחורי, או כל הדלת. מיקום ידית הפתיחה של החלון מוזר במקצת, אך מתרגלים לזה.

הגודל לא קובע

על הנייר היתרון הגדול של הסנטה-פה על-פני מתחריו הוא מנוע V6 גדול. אמנם עם 179 כ"ס לא מדובר במנוע חזק ביחס לנפח, אך זה עדיין יותר ממה שיש למתחרים. מכל מקום, הסנטה-פה אינו חבר באגודת שומרי משקל. כאשר הסוסים רתומים ל-1750 ק"ג ועוברים דרך תיבת הילוכים עם יחסים ארוכים, מתקבלים ביצועים נאותים אך לא יותר - 182 קמ"ש מרביים והאצה למאה ב-11.6 ש'.
ביציאה מרמזור מגיב הסנטה היטב ללחיצה על הדוושה והוא אפילו טוב יותר בכבישים מהירים ובמהירויות על-חוקיות. למעשה, נראה שכושר ההאצה שלו רק מתגבר מעל ה-100 קמ"ש ושאין כל קושי לאמת את המהירות המרבית או לפחות להתקרב אליה, היכן שהילוך שלישי מעביר פיקוד לרביעי.
עקב יחסי העברה ארוכים, בעליות או בעקיפות ניתן "ליפול" לעיתים לפערים בין ההילוכים, אך בדרך כלל גם שם עקיפה אינה בעייתית. המנוע עצמו מתעורר לחיים (ומרעיש יותר) מעל 4000 סל"ד, אך צליל ה-V נעים לרוב ואינו מפריע. את התיבה האוטומטית ניתן לתפעל ידנית (כמו טיפטרוניק), אך מצער שיונדאי בחרו לאפשר העלאה אוטומטית של הילוך גם במצב הידני, כשהתיבה עושה זאת במרחק משמעותי לפני הקו האדום. מאידך יש צג הילוכים שמראה, גם במצב אוטומטי, באיזה הילוך נמצאים. יופי.
קשה לצפות לצריכת דלק נפלאה במכונית כפולת הנעה עם מנוע ומשקל כאלה - והתוצאה, 5.4 ק"מ לליטר, אינה מפתיעה ואינה מעודדת.

כמו גדול

גם מבחינת התנהגות הכביש התחושה היא של מכונית שטח גדולת מידות וכבדה. הסנטה-פה, כיאה לשמו האמריקני, רך למדי עם כל הרפטואר המוכר של רכינת מרכב בפניה ובלימה ונסיקת חרטום בהאצה. לזה יש להוסיף גם תגובה נרפית להפניית ההגה. חדות היא מושג שהסנטה-פה אפילו לא שמע עליה. כושר התמרון בעיר, כדאי להזכיר, אינו מהטובים.
אבל במפתיע, או לא אם מתחשבים בהנעה הכפולה, הוא מצליח לשמור על מנהגי כביש נאותים. כן, כדי לשמור על קו של פניה הדוקה יש צורך בהפניית הגה נחושה ולעתים, כאשר החרטום גולש, נחוצה הרפיה מהדוושה. אולם התעקשות תגלה שכאשר הציר הקדמי נכנע עובר יותר כוח לאחוריים. בסופו של דבר מגיעים לסחיפה מאוזנת.
בכל מקרה, אין מספיק כוח כדי להיכנס למצבים מצערים וממילא הוא אינו מפתה לנהיגה מהירה. למרות הרכות, היציבות הכיוונית טובה ואין לו בעיה להתמודד היטב גם עם כבישים גליים. גם לבלמים תחושה מסורבלת מעט עם תגובה נרפית בתחילת מהלך הדוושה.
הסנטה פה, כך מדגישים בסוכנות המקומית, אינו רכב שטח ומזהירים בצדק מפני התחפרויות ארוכות העלולות לגרום נזק לדיפרנציאל הצמיגי. בכל זאת, לעומת חלק מעמיתיו המשדרים תחושה שברירית גם בתנאי שדה קלים, הרי בסנטה התחושה היא של רכב חסון - כמעט כלי שטח אמיתי. רצוי שלא להתמכר אליה ולזכור את ייעודו האמיתי, גם אם במציאות הוא מסוגל ליותר ממה שחשבנו. זאת במיוחד אם לא החלפתם את מיגון הפלסטיק התחתון במשהו מאסיבי יותר.
נוחות הנסיעה על שבילים מפתיעה. בעיר היא קצת פחות מרשימה, כאשר למרות הרכות, הסנטה-פה אינו מעלים שיבושים לגמרי אלא רק מקטין את עוצמת המכה. בכביש מהיר לעומת זאת נחשף רעש צמיגים חזק מדי וגם רעש הרוח מוחשי.

עוד קפיצה

כבר נמאס לנו להגיד את זה, אבל הסנטה פה, כמו כמעט כל רכב חדש מתוצרת יונדאי, מוכיח כמה מהר מתקדם היצרן הקוריאני. נכון, מדובר במכונית הנוסעים היקרה ביותר שלו וניתן לשער שהיבואן חושש מכך שלא רבים יסכימו להשליך 170,000 שקלים עבור מותג קוריאני.
מצד שני, זוהי באמת המכונית השלמה ביותר של יונדאי וכזו שעדיין מציגה תמורה טובה מול המתחרים. הוא זול מהם במעט ומאובזר טוב יותר. יש לו גם מנוע גדול וחזק ואין לו מה להתבייש מבחינת איכות, גיבוש ומרחב. וגם אם שוק השטח העירוני נמצא כיום בשפל מסוים בארץ, לא קשה לנחש שהסנטה-פה יזכה בו לפופולאריות וייתן לטויוטה והונדה עוד סיבה לדאגה.