אלוהים הוא... הקהל?

החודש יצאה הדפסה מחודשת של "Forever Changes", אלבום המופת של להקת "Love", אחת מפנינות הפסיכאדליה האמריקנית של שנות ה-60. לאורך שנים הוא זכה להדפסות מחודשות, ובכל פעם נוסף לו עוד קטע עלום שנחשף למעריצים הוותיקים ולמגלים החדשים. לאורך כל אותן שנים המשיך לתפקד מנהיג הלהקה, ארתור לי, ככוכב לכל דבר, למרות שרוב-רובו של הציבור, גם המעודכן והמתעניין ביותר, לא ידע כלל מיהו. ככה זה כשאתה הרבה שנים ברוקנרול. אתה הופך כוכב, ולו בעיני עצמך, וממשיך לתחזק איזו אש פנימית שמלבה את עצמה לאורך השנים, מחכה לימי קור כדי לחמם את הלבבות פעם נוספת.
רוקנרול הוא מערכת יחסים מתמדת בינינו לבין כוכבינו. הם מסעירים אותנו, מזינים את חלומות הילדות שלנו, מצביעים על דרך עבורנו, מרקידים אותנו וגורמים לנו ללבוש דברים לא נוחים בעליל. איזו ילדה אמריקנית לא רצתה להיות מדונה, או ג'ניפר לופז (עם השמלה של ורסאצ'ה, אבל בלי פאף דדי) בשלב כלשהו בקריירה שלה? כמה פמיניסטיות מצאו את עצמן מפתחות תיאוריות בפוזלן לעבר המדונה האחת והיחידה? כמה ילדים תחבו נייר טואלט בתחתונים ואת הגליל שנותר החזיקו ביד וניסו לחקות את רוברט פלאנט? מי לא העיף מחבט טניס באוויר וצעק לחברים שלו שהוא פיט טאונסנד? מי לא הרכיב משקפי לו ריד-ניק קייב שחורים? שנא את יוקו כי אהב את ג'ון? תיעב את קורטני כי חשב שהיא מזיקה לקורט? מי לא ריחם על ג'ורג' האריסון כשקלפטון לקח לו את פטי, וריחם על קלפטון כשאיבד את ילדו בתאונה? השורה התחתונה ברורה: אוהדי רוק חיים דרך הכוכבים שלהם, מתייחסים אליהם כבני משפחה, דואגים להם, עוקבים אחר האהבות, ההצלחות, הכישלונות, ההתמכרויות, הגמילות, האופנות, והמכוניות של הכוכבים שלהם, ובעיקר מקנאים באלו שבראו מציאות שרובנו יכולים רק לחלום עליה. להם מותר הכל ואנו, המעריצים, סולחים להם על המעידות, המשפטים המטומטמים שהם משגרים לעיתים כה קרובות, השינוי בשיער שלעולם לא יתאים לנו, ומאחלים לעצמנו את חיי הבזבזנות הגרנדיוזיים שלהם. הם יכולים לקנות מכונית רולס רויס צהובה ומטוס שכתוב לאורכו "קווין"; הם זוכים במיטב הבנות (והן במיטב הבנים) ואנו יכולים לסלוח להם על הכל חוץ מדבר אחד: אנונימיות.

הקהל הוא הגיבור האמיתי

13 שנים עברו מאז אותו קיץ של אהבה ב-1988, הקיץ שהמציא את גיבורי האלקטרוניקה חסרי הפנים של סוף המאה הקודמת ומאז טרם חילץ כמעט אף גיבור ראוי. אני משוכנע שאנשים המצויים בסצינה האלקטרונית יעלו מיד עשרות שמות של די.ג'ייז נחשבים ונחשקים, שמשיגים בשירותים של המועדון הקרוב לביתכם את אותם תענוגות שהשיגו פעם בעמל ובזיעה כוכבינו הקדמונים. מצד שני, גם הקהל שלהם יכול להשיג את אותם תענוגות בדיוק. וזה בעצם כל העניין: שנות הרייבים, מסיבות הטראנס על חופי גואה ואיביזה, הערבים המדהימים במיניסטרי אוף סאונד הלונדוני, האומן 17 הירושלמי ואלנבי המנוח בתל אביב מחקו את ההפרדה בין הסצינה לגיבוריה.
קחו תוכניות שמוקרנות לעיתים בערוץ 3 או לחילופין ב-ARTE ותמצאו שהדי.ג'יי אומר משפט או שניים, ומיד ממהרים המגישים-מראיינים אל הקהל, כי הוא הגיבור האמיתי.

שינקינאי צנום וגלוח-ראש

לא שכל אמני הרוק המצליחים היו מעניינים. בשנות ה-70 היו מספיק הרכבים - למשל "ליל שלושת הכלבים", "ריאו ספידווגן", "אספקת אוויר" ו"ג'רני" - שמכרו מיליונים, ועדיין, כשפסעו ברחוב אף אחד לא זיהה אותם. הם היו מיינסטרים, נערצו על ידי מליונים, ונעלמו כלעומת שבאו.
והיום? נכון שמדי פעם נוצר עניין עם חברי הפרודיג'י, אבל אלו הם יותר פאנקיסטים אלקטרוניים. את העניין האמיתי עדיין גורפים מוזיקאי פופ טהורים כמו רובי וויליאמס, שמאכלסים בנדיבותם את הצהובונים המערביים, ולהקות רוק שונות, כמו המאניק סטריט פריצ'רס ואואזיס. אין ספק - פול אוקנפלד, סאשה, פול ואן דייק וחבריהם לא כל כך מפרנסים את עולם הדימויים הרוק-סטארי שלנו.
המגזינים של הסצינה האלקטרונית בבריטניה ובגרמניה מאלילים ומדווחים, והאתרים הרבים עוקבים ומעדכנים. פה ושם ישנה דמות ציורית, כמו ביוספר, שגר בקצה פיורד נורבגי; אטום הארט (אואה שמידט) מפלאנג'ר, שיושב בצ'ילה; דארק מיי, הפילוסוף של הסצינה; וכל מיני גיבורים בעיני עצמם, כמו גונזלס. וכמובן יש את היקירים שחצו זה מכבר את הקווים לעבר הקונסנזוס - מובי ופאטבוי סלים - שני היחידים שאפשר לזהות בודאות כשהם חולפים על פני שורת הסטארים כדי לקבל עוד פרס מוזיקלי מן הממסד המחבק. הרוב, יש להודות, נראים כמו הצנום השינקינאי המצוי, גלוחי ראש, או לחילופין מדובללים, עם החולצות המהוהות, רכונים בשקט על ערכות האלקטרוניקה שלהם ומתבוננים בקהל שעושה את הסצינה למה שהיא. כן, הקהילה עושה את הסצינה, עם הבגדים המיוחדים, הסמים, הריקודים, הסקס בשירותים, גם בעידן שאינו משוחרר מהפחדים שהדורות הקודמים לא ידעו והכירו.
לפני מספר שנים קראתי ראיון עם גרייס סליק, הסולנית של להקת "ג'פרסון איירפלן". בניגוד ללהקת "LOVE" המעודנת, שבראשה עמד כוכב סוער וכריזמטי, הג'פרסון היו כולם סוערים וכריזמטיים, וגרייס היתה הפרובוקטיבית והנועזת שבהם. באותו ראיון נשאלה גרייס על היחסים שלה עם ילדיה, ואמרה: "לאיזה מרד נעורים אני יכולה לצפות מילדים שאמא שלהם עשתה על הבמה כל מה שאפשר להעלות על הדעת. למעשה אני קצת מרחמת עליהם".
אני מניח שהילדות של היום יכולות כבר להדהים אפילו את סבתא גרייס, אבל בכל זאת, אנחנו עדיין מחכים לכוכבים הגדולים מהחיים, שיגיחו מהסצינה האלקטרונית, המרכזית כל כך בחיינו היום, שיפרצו ויאכלסו את עולם הדימויים הרוקנרוליים AS WE KNOW IT.