תתעוררי

תתעוררי. תקומי עכשיו ותצאי מהמיטה. שעון הרדיו מנגן כבר חצי שעה לפחות. הפלאפון בנודניק החמישי שלו. האור נכנס דרך החריץ שהשארת אתמול בלילה פתוח. את חייבת לקום. את לא יכולה להבריז. את לא יכולה להגיע ביום אחר. אין מישהו אחר שיעשה את זה. זאת ההלוויה של אמא שלך לעזאזל.
מקלחת. איפור. בגדים שחורים. כדי שכשיראו אותך יחשבו כמה את יפה ולא כמה את מסכנה.
טלפונים אחרונים מחברים. לא, את לא צריכה טרמפ. זה בסדר. מונית. כן, אני בסדר.
הבכי של הנשים החיבוקים הזרים. מילים תפלות לחיצות ידיים ואיך לפני שבוע עוד היו אצלה והיא היתה אופטימית. ההתאפקות לא להגיד להם, כן, זה ממש מדהים איך שרבע שעה לפני שמתה, עוד חייתה. ואז המחשבה שזה לא באמת נכון.
רוב האנשים שכאן עכשיו לא הכירו אותה ולא ראו אותה מימיהם, אבל הם באו בשבילך. לתמוך. תנועות של חוסר נוחות של קבוצת אנשים זרים שהמכנה המשותף שלהם מוטל בספק, הזיעה החמוצה מהבגדים השחורים ומהשמש של יום שישי בצהרים. היית צריכה לדעת שיהיה יותר חם וללבוש חולצה קצרה.
ראש זקוף. להישיר מבט. להסתכל לאנשים בעיניים. חיוך קטן, מנומס ומלמולי תודה. גב ישר עמידה גאה. בלרינה מזויינת עומדת ביציבה נאה ומסתכלת איך מכסים בעפר את המשפחה היחידה שמעולם היתה לה. את האישה שגידלה אותך לבד, שחיה ומתה לבד. כי את היית עסוקה בחיים שבנית לך, רחוקים כמה שאפשר משלה. ועכשיו היא השאירה אותך אפילו עוד יותר לבד עם כל האנשים האלה בבגדים שחורים בשמש ועם הרבה דברים שצריך לעשות. אבל היא עשתה את התפקיד שלה, ועכשיו את עושה את שלך.
תם הטקס, הקהל מתבקש לחזור לחייו, לעיסוקיו ואת חוזרת לשלך. לדירה ריקה. לאלבומי תמונות, חשבונות ומכתבים ישנים. להחלטות מה לזרוק ומה להשאיר. איך את קובעת מה חשוב ומה לא אם אף פעם לא טרחת לברר?
את חוזרת לעבודה שלושה ימים אחרי ההלוויה. אין לך עם מי לשבת שבעה ולשבת לבד בבית השקט את לא אוהבת. אנשים מדברים איתך בלחש. כאילו רק קמת משינה והם לא רוצים להבהיל אותך. מבקשים ממך לעשות את עבודתך בבושה, בהתנצלות. מציצים לראות אם העיניים שלך אדומות, אם את הולכת להתפרץ. את לא.
ומה תגידי. שהיית מוכנה? שעברת את הרגעים האלה אלף פעמים בראש? שחישבת את כל החישובים ועשית את כל התוכניות? כי ככה היא לימדה אותך לחיות. לחשוב, לחסוך, לא לסמוך על יהיה בסדר. לא לסמוך.
היית כל כך מוכנה למוות שיבוא, שמבחינתך החיים שלה היו רק המתנה. משהו שמתרחש עד שתכנונים יצאו לפועל. ואחרי שהכל יצא לפועל. אחרי שהסידורים נעשו ומילאת את תפקידך, אחרי שאנשים מפסיקים לשאול מה שלומך ולא מפחדים יותר שתתפרקי להם מול העיניים, את יכולה לשבת בבית שהיה שלכם ועכשיו הוא שלך, עם כוס קפה וסיגריה, כשאת מוקפת ארגזים, מגירות, בגדים בריח הבושם שלה ואלבום מלא תמונות של אנשים שאת לא מכירה. ואין לך את מי לשאול מי הם היו בחיים שלה. בחיים שהיו לה לפני שאת החלטת שהיא כבר מתה.