חופשה (מהמיינסטרים) בג'מייקה

את הסיפור על ידידתי ש., שנסעה לג'מייקה ונהנתה למרות שהיא לא סובלת רגאיי, לא העזתי לספר לראסטה גיל בונשטיין, כי הוא לא היה מצליח להבין. ובכלל, אני לא רוצה לצער את האיש היקר הזה, שהפך את אהבתו הגדולה לייעוד ומקצוע.
אני מכיר את גיל כבר שני עשורים. אפשר לומר שהודות לו עברתי בראשית שנות ה-80 שדרוג מוזיקלי, שהתחיל, כמו כולם, בבוב מארלי ועבר כמעט את כל התחנות האפשריות בעולמות המופלאים של הסאונד סיסטם, הדי.ג'ייז, הדאב, המשוררים הגדולים של הרגאיי, ועד ימינו, בהם זוכה הדאב לעדכון ושיכלול בלתי פוסקים.
ההקלטות שהקליט לי שחוקות ומרופטות, אך הן עדיין אצלי. וגיל עצמו, נלהב וחיוני מתמיד, מעיין שופע של ידע ורעיונות, ממשיך בדרכו, בין אם אלו ערבי הדאב של דינמו דבש ובין אם הוא מעורב בהבאת אמני רגאיי ועולם שלישי לפסטיבלי שנטיפי, שהחליפו את פסטיבלי אכזיב המיתולוגיים של העשור הקודם.
פעם, לפני שהוקם הסוואטו, לפני שצצו מועדונים של הקהילות האפריקניות ושל עולי אתיופיה בתחנה המרכזית הישנה - במקומות שהיו פעם בתי חרושת לנעליים - היינו מתכנסים מדי שבוע במועדון התיאטרון לערבי הרגאיי שלו, צופים בקלטות וידאו מפסטיבלים בעולם ורוקדים לצלילים שלא נודעו כאן עד אז. הקהילה הקטנה הצמיחה מתוכה אמנים פרטיים כמו סיסטר אורלי, הג'אמייקנית היהודיה הלבנה הראשונה שהקליטה בלייבלים נחשבים ומילאה אותנו גאווה, ואותה קהילה קידמה בברכה הרכבי רגאיי מהשורה הראשונה שפקדו אותנו כאילו היינו סניף של האי הקאריבי הקטן, או לפחות של לונדון. שנות ה-80 היו מלאות בהרכבים ובאמנים הללו: אסוואד, יזרעאל וייבריישן, אלפא בלונדי, ומאוחר יותר בוג'ו בנטון. אחר כך הוקם הסוואטו, מועדון קטן ודחוס מול קולנוע דן, וגם שם רקדנו, אם כי בצפיפות גדולה יותר, מאחר שכבר היו יותר אנשים.

ממחתרתיות לגאולה

והיום? היום נראה שכל המחתרת הזו פרצה סוף סוף ועלתה אל מעל לפני השטח כדי ליצור אלטרנטיבה הוגנת ורעננה לרוק הישראלי הגווע. שב"ק ס', שוטי הנבואה, הדג נחש, פישי הגדול, צ'ולו, סילבר דון, יוסי פיין והאקסנטריקס, סאבלימינל - כולם בנים חוקיים ואהובים של הסצינה. יש ערבי דאב, יש ערבי היפ-הופ, ואני, שפעם הייתי משוטט בין מועדון למועדון, כבר לא מתפקד כמתעד ומשתתף פעיל, אלא מוצא את עצמי צופה מן הצד ונהנה לראות איך מתגבש לו עולם חי ותוסס. אני מנסה, כפי יכולתי, כמבקר שכותב בנינוחות ביתו, להבין.
אז אני שואל חברים, עורך מיני-דיונים, ומוצא, פעם נוספת, שהקהל חי במנותק ממתווכיו - תחנות הרדיו והטלוויזיה. הקהל מוצא לעצמו את הדרך ללא התיווך המאובן ובוחר באמנים שלא פוחדים להביע את עצמם. למעשה, הבחירה בהיפ-הופ, בדאב ובראגיי, היא בחירה נכונה לדור שכבר לא שומע רוק ומצוי בעולם אינסטרומנטלי, שבו הצורך במילים בטל בשישים. רן שריג, חבר, מבקר ועורך תוכנית הלילה "ברד" ברדיו תל-אביב, טוען שהמשיכה להיפ-הופ נובעת מהצורך לגעת במילה המדוברת בעולם של טראנס, האוס ואלקטרוניקה לצורותיה.
אבל יש נקודה נוספת: הצורך בגאולה הנובעת מהקשבה למוזיקה ראסטאפארית נובע מצורך נפשי של הילדים, שמתמודדים מול חברה קפיטליסטית טורפת, אינתיפאדה, אלימות פוליטית ומערכת חינוך המושתתת על ערכים אנכרוניסטיים; צורך להיאחז במשהו ששווה להאמין בו. אז אם הרוק העכשווי לא שווה ולא מגיע לילדים, ההיפ-הופ מגיע ונוגע. בין אם זה אמינם, שמוכר בארץ בטירוף, ובין אם אלו הלהקות הישראליות.
עוד תובנה אחת: הצורך הנואש של הרוקרים העבריים לרצות את הממסד, לעיתים קרובות על חשבון הקשר עם הקהל. הפחד מתחנות הרדיו (ולא נזכיר שמות, כולם יודעים במי מדובר… בכולן) דוחף את המוזיקאים הישראליים לפעול מעל ראשי המאזינים שלהם, ואלו, מתברר, יודעים למצוא את הריגושים הדרושים להם במקומות אחרים.

חוסר תקינות נוסח ציון

המשורר רוני סומק אינו מופתע מההבחנה הזו. ראשית, הוא טוען, ראפ טבעי לעברית לא פחות ואולי אף יותר מרוק, והמילה האחרונה בתחום עוד לא נאמרה, כי השפה העברית עשירה ברבדים כה רבים ונוחה לפירוק בז'אנר הזה. גם הנושאים בהם עוסק הראפ העברי משוחררים מאילוצים של אמנים, שתכלית קיומם מותנית בהשמעה ברדיו.
השוו בין טקסטים של זמרים ישראלים "פוליטיים" לבין הטקסטים של הראפר הצעיר סאבלימינל באלבומו החדש "האור מציון", ותיווכחו לדעת שלאחרון אין בעיה לדבר על כל נושא שבעולם: מהשקפת עולם פוליטית ועד לחצר בית הספר, וכל זאת בחסות חברה מרכזית ומכובדת כמו "הליקון" ובהפקה פאף-דדית עשירה בכלי מיתר ומכונות קצב בומבסטיות. אנחנו כה מורגלים באמנים שפוחדים להשמיע קול עד שכשנופל לידנו מין אריאל זילבר שכזה, כולם חוטפים הלם. הקשיבו טוב לזמרי ראפ ישראליים ולימדו חוסר תקינות פוליטית מהי.

הישרדות תרבותית

אבל לא רק המילה והשימוש החופשי בה מציינים את הדור החדש שצומח לנו. לסומק, שעובד כבר שנים כמחנך בבתי ספר תיכוניים בתל אביב, המפגש עם ילדים שמוצאים את עצמם בסצינה - לכאורה כה זרה לנו – אינו חדש. הוא מזהה בתוכה את האינדבידואליזם ואת הצורך לביטוי עצמי של מי שהזרם המרכזי לא מגיע ואינו יכול להגיע אליו. בין אם אלו ילדים שבאים מרקע של מצוקה, ובין אם אלו עולים אתיופים שלא נכנעים למכבש האחדות התרבותי. במידה מסוימת זו הדרך שחיפש ומצא פעם הזמר הים תיכוני עד שנבלע בתוך כריך גבינה ענק וכוס יין של מגיש אדום שיער.
המוזיקה של יוסי פיין, באסיסט ומפיק מוכשר, שניגן עם אושיות הרוק העולמי, מלו ריד ועד דייויד בואי, היא אפריקנית, כי פיין מוצא שם את השורשים שלו. המוזיקה של סאבלימינל היא ראפ, כי כך הוא מאמין שאפשר לשנות את המציאות. ולא, זה לא זר לנו. נהפוך הוא; הרחבת האופקים המוזיקליים תביא גם להרחבת אופקים תרבותית, והפניה למקורות כה רבים יכולה להעשיר אותנו. לא רק באופרת סבון עברית, וגרסאות משונות להישרדות. אם זה לא עובד כל כך ברוקנרול, זה יכול לעבוד, וזה עובד מצוין לטעמי, בעולם הגדוש והמגוון שמציעים לנו אנשי הדור החדש במוזיקה הישראלית.