הלוואי שישכחו אתכם

אב המנזר לוקס אסף את הנזירים לתפילה.
"הלוואי שלא יזכרו אתכם לעולם", אמר.
"מה זאת אומרת?", ענה אחד האחים. "האם כוונתך לומר שאיננו יכולים לשמש מופת שיעזור למי שיזדקק לו?"
"בימים שבעולם משל הצדק, איש לא שם לבו לאנשי המופת", ענה אב המנזר. "כל אדם עשה כמיטב יכולתו, בלי להתיימר שבכך הוא ממלא חובתו לאחיו. אדם אהב את רעו כי הוא הבין שזה חלק מן החיים, והוא לא עשה דבר מיוחד כדי לקיים חוקו של הטבע. בני-האדם היו מחלקים את רכושם כדי לא לצבור יותר ממה שיכלו לשאת, היות שהמסעות ארכו חיים שלמים. הם חיו ביחד מתוך חירות, נותנים ומקבלים, בלי שיהיה להם דבר להאשים בו את הזולת או ליטול ממנו. לכן מעשיהם לא סופרו והם לא הותירו אחריהם שום היסטוריה".
"הלוואי ויכולנו להשיג את אותו הדבר גם כיום: לגרום לכך שהטוב יהיה נפוץ עד כדי כך, שלא יהיה כל צורך להעלות על נס את מי שעושים אותו".