עוד אחד מרעננה

אם בספר הפרוזה הראשון של דורון נשר יש איזו אמירה, איזה רעיון מרכזי, כנראה שלא עלה בידי לקלוט אותם. האמת, גם לא התאמצתי, כי "אחד מרעננה" הוא ספר ממש לא תובעני, לא אתגרי בעליל. הוא נחמד, הוא קריא, הוא פשוט, הוא כתוב בחיוך, ועם זאת אינו מפיל אותך מצחוק וגם אינו מזמין מעורבות רגשית מהסוג המטריד.
החומרים צפויים למדי. סיפורי ילדות והתגברות חביבים מאוד, כידוע, על סופרינו, ודורון נשר מצטרף לשורה ארוכה של סופרים, שלשו את חוויות ילדותם והפכו אותם ליצירה ספרותית. בכלל, התרפקות נוסטלגית על תקופת התום הפרטית, שהיא בו בזמן תקופת התום והבראשית של מקום שבו אנו חיים, מזמינה אמפאתיה מיידית מצד הקורא, כך שדורון נשר הלך כאן על בטוח, אבל האם הוא מחדש משהו, האם הוא מוסיף עוד נדבך לז'אנר, שאך באחרונה התעשר בכמה דוגמאות בהחלט מעניינות ומקוריות (למשל, 'שתיקה' של יהושע סובול, "הירח ירוק בוואדי" של דודו בוסי והנובלה "נוף עם שלושה עצים" של יהושע קנז)? התשובה שלילית.
העובדה שהוא אחד מרעננה ולא אחד מפתח תקוה אינה מעלה ואינה מורידה. כבר קראנו לא מעט על ילדות במושבה, ואין הבדל תחומי בין בשנות הארבעים לשנות השישים, ובאמת לא משנה באיזו דרך הצליחה הנערה בעלת החזה המפותח לחרמן את גיבורנו. במקרה של נשר מדובר בריקוד הסלואו לצלילי 'אלין' של כריסטוף במסיבה סלונית בביתה של בללה קירצ'וק (אגב, התיאור אמין לחלוטין, וללהיט של כריסטוף היתה השפעה נלווית דומה גם במקומות אחרים באותם שנים).
תאמרו: גיבורו של נשר גדל במשפחה יקית, וכאלה אין לנו הרבה בספרות העברית ('קצכן' של יואל הופמן הוא באמת משהו אחר לגמרי). אבל מתברר, שהייקיות גם היא אינה משנה את המודל היסודי של סיפור הילדות וההתבגרות על מרכיביו הקלישאים ומתחיו הקבועים. בכלל, פרקי הספר, שאינם מצטרפים לכדי רומאן – כל פרק הוא יחידה סיפורית עצמאית – מדשדשים עמוק בהווי, ולתובנות ולאנלוגיות שהעורך מנסה לחלץ מהם בעמל ובכשרון רב, לא הייתי מעניקה ציון גבוה. הוא הדין בגיבור המספר. "ילד רגיש ויוצא דופן, שייזרק בסופו אל העולם", מגדיר אותו העורך על העטיפה האחורית. קצת גדול על גיבורנו, הייתי אומרת.

מה בכל זאת מיוחד בגיבור של נשר?

יש לו כישרון ורבאלי, הוא מצחיק את הבריות בהערותיו הספק מתחכמות ספק מיתממות. עד כדי כך הוא מצטיין בזה, שההערה שהשמיע בשיחה עם הסופר ומפקח בתי הספר אליקים פרלמוטר גרמה מבלי דעת לאסון: פרלמוטר שהיה עסוק באכילת סנדוויץ', פרץ בצחוק ונחנק למוות. מעבר לכך, הוא ילד טוב רעננה די רגיל, מוקף בהורים, באחות גדולה ובסבתא, שהמלה העברית היחידה שהצליחה לקלוט היתה "ברז", אל לצחוק על חשבונם של הייקים, ויעיד הפרק "פראו מצגר האט גזאנט", (גברת מצגר אמרה), המתאר את הפגישות השבועיות של הייקיות הקשישות בביתה של סתבא על ספר קפה משובח וזאנד קוכן (עוגת חול), כעין מהדורה ייקית של פגישת שלוש הדודות הפולניות מ'זהו זה'.
אגב, הפולנים מוקצים מחמת מיאוס בספר. האם, סנובית לא קטנה, לא בן אדם חם כהגדרתה של פולה השכנה, מתנהגת כאילו היתה בתו של הגראף פוטוצקי. כשבעלה פוגש חבר שהיה אתו בצבא הבריטי, היא אומרת לו בחוסר טאקט, שלא יטרח לתת להם את מספר הטלפון שלו, כי "הוא פולני פשוט, שמסריח משום ומספר בדיחות גסות". (עמ' 123), ולא שבעלה הוא פרופסור באוניברסיטה. כולו חבר אגד, ובכל זאת היא ובעלה הם מהבודדים במושבה המחזיקים רכב פרטי (פולקסווגן כמובן), את שמלותיה החגיגיות היא מזמינה אצל תופרת, וכבר נסעה פעמיים לאירופה.

עננה לא מעיקה

כרגיל, בספרי ילדות רבים, המתעדים חווית התבגרות בישראל של שנות החמישים והשישים, השואה מרחפת כעננה. אצל דורון נשר אין זו עננה מעיקה, וגם ממנה הוא מחלץ סיטואציות מצחיקות, כמו המזימה של חבורת הילדים "היד השחורה" להתנקש בחייו של האפיפיור פאולוס השישי בזמן ביקורו בישראל, כנקמה על שתיקתו של הכס הקדוש בתקופת השואה. המספר, אז ילד כבן 10, לא ממש מבין מה בין גרמנים לנאצים, אבל גם בהיותו בן 14, בימי ההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים, הוא אינו מבין למה הערבים רוצים כל כך להלחם בנו.
אי ההבנה הזאת והתום של הילד, שאולי יש בהן מידה לא מבוטלת של היתממות מכוונת, מטרתה לגמד את האירועים הגדולים, לסלק הצידה את החומרים ההיסטוריים, החשובים לכאורה, ולהבליט את עולמו הפרטי והחשוב באמת של הגיבור. אבל התוצאה היא, ששום דבר לא באמת חשוב, משום שדורון נשר אינו מצליח להפוך את הביוגרפיה של גיבורו החביב לסיפור בעל משמעות.

דורון נשר, אחד מרעננה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה 224 עמ'

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"