וירקעו היאפים בנעליהם

פעם הייתי מבקר שהולך להופעות ואחר כך רץ לטלפון ומדווח לעיתון מה ראיתי - אתם יודעים על מה אני מדבר. מי שמרבה ללכת להופעות מזהה כבר את הפרצופים המוכרים שממהרים לרוץ לטלפון, או למערכת, 20 דקות אחרי שההופעה התחילה, ולפתוח למחרת את הביקורת במילים: "עד לסגירת העיתון, ההופעה היתה...". במיוחד מוכרת דמותו החשאית, הממהרת בחשכת האולם החוצה, של מבקר ותיק ביותר, שלדעתי מעולם לא ראה הופעה עד הסוף, אבל לזכותו יאמר שהוא גדול בתיאור פתיחות של הופעות.
אחר כך שופרו תנאי והשתלבתי במקומונים, כאלה שמאפשרים מרווח נאה בין ההופעה לביקורת. זה אפשר לי התנסחויות פיוטיות יותר ובעלות נפח וצבע, שהיו נפוצות בתרבות המקומונית של סוף שנות ה-80.
אכן הייתי גזע ייחודי של מבקר, שכתב על הכל חוץ מהשורה התחתונה: ללכת או לא. אני הייתי כנראה הבעייתי מכולם. למעשה, לא כל כך עניינו אותי דברים שכותבים מבקרי מוסיקה; אני חיפשתי את ההתרחשויות. בניגוד לחלק מעמיתי, שיוצאים מהופעה כשהם נאנחים על הסאונד הנורא והנגינה הלא מוזיקלית, אותי זה לא עניין. כנראה שאחרי מספיק הופעות פאנק אתה מאבד רגישות לנגינה, שירה, או סאונד. אני יכול להיטפל לחולצה מיוחדת של הבאסיסט או למישהי מהקהל שהועפה מהבמה על ידי שומרי הביטחון של מוזיקאים שרק מחכים שמישהי תעלה ותנשק אותם.

הרווח ביני לבין הקהל

אני מנסה להבין את הפער ביני לבין הקהל (כשהוא קיים); למשל, למה הם נהנו וצרחו כשזה היה גרוע? מדוע שתקו כשההופעה היתה נפלאה? ומה פתאום הם מוחאים כפיים במקומות הלא נכונים ותמיד מתרגשים מסולו תופים? אני אוהב לנחש את פשר היחסים בין המופיעים לבין הקהל, ובינם לבין עצמם. האם לקלידן יש מערכת יחסים עם זמרת הרקע השלישית מצד שמאל? מי הכי סובל מהעשן והתאורה? מה קורה בתוך הקהל? ואיך זה נראה מקרוב? הרבה פעמים הצלחתי להגיע עד לבמה, ומספר פעמים זכיתי גם לשבת עליה בצד, הודות לטוב-ליבם של מפיקים ומוזיקאים, ולראות איך הם רואים את הקהל.
נהניתי להתרגש מאחורי הקלעים בהופעה המוזרה של נושאי המגבעת בפסטיבל סהרורי, בין זהבה בן למשינה; לפזר מסורים חדים על הרצפה בהופעה של דורלקס סדלקס; לזרוק את המתופף של שריקבק מהדירה מפני שניסה להתחיל עם החברה שלי; לשתות כוסית עם בובי מפרימל סקרים בבר של הבריקסטון אקדמי לפני ההופעה, או לשבת על הבמה של REM בפראג כדי לראות את מייקל סטייפ מתמוטט על הבמה, וחוזר אליה אחרי חמש דקות כמו אריה צעיר (בחדרי ההלבשה ראיתי אחר כך גם למה). ראיתי עם מי הם הולכים למלון. ולפעמים גם הסעתי אותם לשם. זה נהוג אצל עיתונאים זרים, כשאתה לא בדיוק עיתונאי חצר אלא יותר בגדר מקורב, או חבר של המקורבים. ב"כמעט מפורסמים" זה מוצג באופן בולט במיוחד.

יאפים עם ג'יפים

לכל ההיסטוריה האישית הזו נדרשתי בסוף השבוע כשהלכתי למשכן לאמנויות כדי לראות את "אי מובריני " וגורן ברגוביץ'. סצינה מוזרה היא הסצינה של מוזיקת עולם. פעם זה היה פולקלור; אחר כך בא פיטר גבריאל ושלף אותם אחד-אחד מחמשת היבשות, סידר להם הופעות, חוזים ודואטים באלבומים שלו, והכיר אותם לעולם. קראו לזה מוזיקה אתנית.
אחר כך באו פול סיימון, שהעמיס את האפריקנים, וקייט בוש, הנגטיב הנשי של פיטר גבריאל, שסידרה עבודה לנשים הבולגריות. אבל סטינג הגדיל לעשות והפך הכל למטבע סחיר ולגיטימי תחת המותג "מוזיקת עולם".
אני מרשה לעצמי לפרגן לקהל הישראלי, שלעיתים מפתיע בגישתו הפתוחה לדברים חדשים, ולומר שלמרות החשדנות הטבעית שאני רוחש ליאפים עולצים מול מוזיקה - שבהפקה ותאורה נכונה יכלו למצוא גם בבית הכנסת - הרי שבכל זאת, בין כל אמני העולם נמצאים לעיתים כאלו שאינם ממסחרים את מורשתם, וגם אותם הם מקבלים בשמחה. בקנאה מסוימת אני יכול לקוות שזה יקרה מתישהו גם למופעי רוק, שימיהם חלפו זה מכבר.

איך שלווה ברטי קשורה לעניין?

שתי ההופעות שראיתי עוררו בי את יצרי המבקר הרדומים, ומאחר שבמשכן המכובד אין אפשרות אלא לשבת, ועל תנועה - שכה דרושה לי בהופעות - אין מה לדבר, התחלתי להיטפל כדרכי לזוטות. במופע הראשון של הקורסיקאים המזמרים סיפרה לי קוקו, בת הלוויה הנאמנה שלי למופעים כאלה, שבצרפת "אי ובריני" מופיעים בתדירות כה גבוהה, עד שהפכו למעין גג מהסוג של שלווה ברטי אצל אנשי "זו ארצנו".
אני, מצידי, גיליתי שלשני הזמרים, האחים ברנדיני, יש אותן נעליים, ובדמיוני ראיתי אותם הולכים עם ההורים לקנות אותן. הבאסיסט השחור שניגן ושר בשפה לא ברורה (לא שקורסיקאית ברורה כל כך) נראה לנו כהכלאה בין יוסו נאדור ונפוליאון, הקורסיקאי המפורסם מכולם. על כן קראנו לו יוסוליון ותהינו אם הוא צאצא של יחסים עלומים בין בונפרטה לבין המשרתת השחורה בזמן גלותו באי סנט הלן. הזמרת הספרדיה, שפרצה מדי פעם לבמה, חילצה מקוקו את ההשתאות-טרוניה, ש"מילא שומעים עולם, אבל למה את כולו על במה אחת בבת אחת". בסך הכל, סיכמנו בסוף, לפחות ראינו מופע של זמר בסטייל איטלקי, שלמיטב ידיעתי לא נצפה פה מעולם.
המופע של גורן כבר היה סיפור אחר. מוחצן היטב עם 42 איש על הבמה, תזמורת כלי מיתר ישראלית, שלוש זמרות בולגריות, מקהלה ותזמורת הנשפנים "חתונות ולוויות" ומעל כולם המופיענים המוצלחים: גורן עצמו, ואיש קסמים בשם אוגי, שתופף, שר, ניגן על אקורדיאון וניצח על התזמורת. וכרגיל אצל הסרבים, כמו אצל הקורסיקאים, לא נפקד מקומה של חמת החלילים וכל אחד בתורו ובמופעו ניסה לבצע וריאציות שונות על הנושא.

ער לזוטות

מעולם לא ראיתי שתי תרבויות שקשורות כל כך למזון שלהן כהשראה לנגינה. המשכן סער כצפוי והיאפים רקעו בנעליהם/הן על הפרקט המשובח, וחלקם אפילו ריקד בהדרנים. התבוננתי בהשתאות, מנסה להבין למה זה עובד במוזיקת עולם, ולא, נגיד, ברוקנרול. היו כמובן מספר הצעות של מקורבים וחברים, ומתוכן גיבשתי את התובנה הבאה: זו כנראה הדרך הקלה ביותר להתחבר לפשטות שאנו יכולים להרשות לעצמנו (ועוד בישיבה); זה הרבה יותר לגיטימי למי שמפאת גילו ומעמדו כבר לא מצליח להתחבר להופעות רוק (בעמידה).
אז נכון, לגורן יש גם מוזיקה שמיימית וענוגה, ופסי הקול שהוא מחבר לסרטים הם מתוחכמים יותר מהמוזיקה העממית עליה הוא אמון, אבל זה לא מה שעבד על הקהל, ולמרות מיעוט התנועה על הבמה זו היתה הופעה אנרגטית בהחלט. אלא שלמרות כל הסופרלטיבים, עדיין ניקרה השאלה: האם הזמרת הבולגריה הענוגה שעמדה במרכז היתה כה רצינית מפני שנזכרה לפתע ששכחה, בביתה שבסופיה, לגלגל את עלי הגפן גלגול נוסף לפני שהכניסה אותם למקפיא בשביל הילדים והבעל שנשארו בבית? כן, כזה אני, לא מבקר חשוב כל כך, אבל בהחלט ער לזוטות הקטנות שהופכות כל ביקורת מעניינית ומקצועית לתרבות כתיבה שיודעת לבזבז מילים כמו שצריך.