בלי מילים

אלבום ההופעות החדש של ברוס ספרינגסטין החזיר אותי לפרק המצחיק ביותר מתוך הספר "עבדי ניו יורק" של תמה ג'נוביץ, ספר שסימל בזמנו את המהות האמיתית של שנות השמונים בצל היאפיות הגועשת: כסף, לופטים ניו יורקים נחשקים, עולם אמנות תאב פירסום ואופנת מותגים. כשהספר יצא הוא הפך מיד ללהיט ולנציג של דור שלם, אחר כך הגיע סרט כושל שפיספס את הספר לחלוטין. בסוף נעלמו גם הספר וגם המחברת -שהספיקה להפוך בתקופה קצרה לסלבריטי היסטרית.
מה שנשאר, לפחות בזיכרון שלי, הוא פרק מצחיק במיוחד בספר, שמתאר סיוט של המחברת, שהופכת לפתע לאשתו של ברוס. החיים עם המוזיקאי הנערץ, אך גם העמוס ביותר בארה"ב של אמצע שנות השמונים, הופכים בלתי אפשריים עבור האישה הטריה. ברוס לא יכול להתנתק מהאולפן, יכול לעשות אהבה רק במושב האחורי של המכונית, יוצא לחופשה בתוך קרוון ומת על ניו ג'רזי, ממנה הגיח אל עולם הרוק. האישה, שנואשה מהציפיה למעט זוהר ותגמול נאות כיאה לאשתו של כוכב הרוק, נעלמת בשלב מסוים, מותירה את ברוס מנגן על הגיטרה שממנה לעולם לא נפרד, ותוהה האם ישים בכלל לב שהיא עזבה.

היסטריית ברוס

בדיוק באותה תקופה, ובלי להפוך לסלבריטי ולהרוויח מליונים, כתבתי ביקורת על אחד מאלבומיו של ברוס - "הג'מוס", כך קראנו לו במערכת באותה תקופה - ביקורת פשוטה ויעילה. לקחתי את כל המשפטים הפותחים בשירים שלו וצירפתי אותם לשיר, והנה פלא, השיר נקרא בדיוק כמו שיר שיגרתי של ברוס, אותן ערים קטנות, מכוניות, אבות, בנים, התרגשויות לקראת הנשף, ימי שישי במושב האחורי.
זה היה קצת לא הוגן למי שנחשב לאמן ביצירת סיפורים קטנים של הצווארון הכחול באמריקה הפשוטה. בשלב מסוים אפילו חקרתי קצת את יצירתו מתוך כוונה למצוא קשר בינו לבין התנועה הפופוליסטית, תנועה אמריקאית שדגלה במלחמתו של האדם הקטן והפשוט בקפיטליזים של חברות הענק (הרבה לפני האנטי-גלובליסטים של ימינו), וקנתה לה מעריצים רבים בראשית המאה העשרים, החל מבמאי קולנוע נחשבים כמו פרנק קפרה וקינג וידור, וכלה בזמרי קאנטרי כמו וודי גאטרי, ומאוחר יותר, כך גרסתי, גם אצל ברוס.
למעריצים זה לא היה ממש איכפת. הימים היו ימי היסטריית ברוס, ימים בהם אי אפשר היה לפתוח את הרדיו מבלי שהזיעה שלו תטפטף מבעד לרמקולים, ושאגות הקרב שלו ימוטטו את הקירות. אורלי יניב, שהגישה באותם ימים תוכנית מוסיקה בגל"צ, פתחה איתו כל תוכנית, והדיבורים על אלו שהיו בהופעות שלו ואלו שיסעו להופעות שלו התחרו רק באותם מאושרים שזכו לראות את הצללית של פרינס במועדון פריזאי. נדמה לי שהכורסה, שעסקה בהערצת כוכבים לעומת האנונימיות של מוסיקאי אלקטרוניקה כיום, גורמת לי לחשוב שבכל זאת יש לפעמים צורך בכוכבים נחבאים מהעין.

פנים או גוף

העיסוק במילים של ברוס החזיר אותי לסוגיה שמעסיקה אותי כבר מספר שנים: מילים מול מנגינה. זה מזכיר את האימרה של קתרין דנב, שבגיל מסוים אישה צריכה לבחור: פנים או גוף.
אני בוחר כמעט תמיד במוזיקה, למרות שאיני מזלזל כמובן ביצירות מופת של כותבים כמו דילן, לנון, אלביס קוסטלו, פאבליק אנמי, איאן דיורי, קווין קוין, מרק אי סמית ועוד טובים ורבים. יש לעתים פער מצער בין מוסיקה נפלאה למילים מביכות: התקופה הקומוניסטית של רוברט וויאט שנשמעת היום נלעגת למדי, הפומפוזיות המורבידית של ניק קייב והפומפוזיות הפוליטית של יו-2 הן רק שלוש דוגמאות מתוך אלפים.
רק לאחרונה שמעתי אלבום רגיש ומיוחד של אחד הולנדי בשם רז אוהרה, שהתחבב על מגישי תוכניות אלטרנטיביות ומשרטט גם הוא תמונות חיים קטנות ומרפרפות, מלווה את עצמו במינימליזים מוזיקלי כובש בתחילה, אבל אחר כך נותרות המילים בלבד, והמוסיקה לא מספיקה להחזיק אלבום שלם, פיוטי ככל שיהיה.
בגישה הזאת, שהמילים לעיתים משניות, נקטו בעבר מבקרים בעיתונות הבריטית, שנאלצו להתמודד עם להקות פנק ו-New Wave, שעשו מוסיקה מסעירה ומרתקת, אבל המילים, הוי המילים... הגדיל לעשות המבקר של הסאונדס (ז"ל), שכתב בביקורת על האנדרטונס - להקת מתבגרים מצפון אירלנד, שהיתה לדעת רוב המבקרים אחת ההבטחות הגדולות של ראשית שנות השמונים (וחביבתו של ג'ון פיל): "עם מוסיקה כזו למי איכפת בכלל מהמילים".

שלושה מומלצים

כיום, כשמילים הן לפעמים שורה אחת בקטע רק כדי לצבוע מעט את הגרוב, אפשר להמליץ בשמחה על מספר ראפרים צרפתיים שמוכיחים שידיעת השפה, גם בז'אנר שדורש הקשבה למילים, אינה הכרחית. בנקודה הזו יש לפרגן לאיל פרידמן, שטורח להשמיע את ההרכבים הצרפתיים ונוקט אף הוא בגישה שהצליל, האינטונציה, הקצב והכוח שווים לעיתים להבנת השפה. הדיסק הזמין ביותר מבין שלושת המומלצים הוא פסקול הסרט LA HAINE ("השנאה"). ראפ נוקב ואכזרי מעורבב בצלילים אפריקאים וערביים של הרכבים לא מוכרים למעט אמ.סי. סולאר. זהו מסע מרתק לתוך שכונות העוני של המהגרים הצפון אפריקאים בערים הגדולות פריס, מרסיי וליון. הסרט אגב מוקרן לפעמים במסגרת הצגה שניה של הכבלים.
האלבום של SAIAN SUPA CREW K.L.R מופץ בארץ על-ידי הליקון, והוא חדש, נועז ומשופע בראגא ובראפ אקרובטי כמעט. מומלץ אף הוא.
הדיסק השלישי מ-1999, של צמד הראפריות Les Nubians, משלב ג'אז עדין עם צלילים אפריקאים והרבה סטייל צרפתי. תאווה לאוזניים. ובענין המילים, אם נמצאים דוברי צרפתית בין קוראי המדור הם מוזמנים לתרגם. כך או כך הפסח יכול להיות ססגוני ביותר עם השלישיה הזו.