סוף העולם הוא רק ההתחלה

לגרג בר יש זכויות נכבדות בעולם המדע הבדיוני, לפני ואחרי שזכה בפרס "נביולה". אפילו נבירה קלה ב"אמזון" מניבה לפחות 79 פריטים ששמו קשור בהם, ביניהם עיבודים ספרותיים לאפיזודות של "סטאר טרק", רומן-המשך שכתב בעקבות טרילוגית "המוסד", של אסימוב – וגם את הספר הזה, שראה אור לפני 15 שנה ומתורגם לעברית באיחור אופנתי קל. הקריירה המזהירה של בר החלה עם הספר הזה, ובמידה גדולה של צדק.
חסידי תת-הז'אנר במדע הבדיוני הקלאסי, זה שעוסק בשאלות מורכבות אודות מהות האדם, הספר הזה הוא חגיגה אמיתית. למי שנתקף פרנויה קלה מחידושי הביוטכנולוגיה, זהו ספר שאפשר לנופף בו כראייה למה שעלול לקרות לצלם האנוש אם לא ירוסנו מדענים חדורי תחושת שליחות אבל מחוסרי מחוייבות מצפונית לדמותו של מי שנברא בצלם. וגם מי שבאופן עקרוני לא מתלהב ממד"ב, זהו אחד הספרים שאפשר להמליץ עליהם בחום כדי לפתוח צוהר לז'אנר.

מיהם היצורונים?

העלילה משרטטת אפשרות אחת של הסיוט הכבד ביותר שרובץ על התרבות המערבית מאז שהתברר כי אפשרויות המניפולציה בגנים ובחומרים ביולוגיים כמעט לא מוגבלות. וירג'יל יולם, שמוביל את הסיפור, אינו מדען מטורף. הוא רק סקרן מדי. בחברת התעשיות הביוטכנולוגיות בה הוא מועסק, המעבדה משמשת אותו לא רק לצרכים הרשמיים אלא גם לניהול מחקר פרטי משלו אודות אפשרות קיומם של מחשבים ביולוגיים זעירים. ברקונסטרוקציה מורכבת של תאי הדם הלבנים שלו, הוא הופך אותם לישויות תבוניות זעירות. מעבידיו נחרדים ומצווים עליו להיפטר מן הניסוי ומכל חומריו, ויולם מחליט להזריק את התוצאות לתוך מחזור הדם שלו, שם מתרחשת אבולוציה לא מבוקרת של היצורונים – עד שהם פורצים לעולם ומשנים אותו לבלי הכר.
דיון בהמשך העלילה יהרוס את המתח. ועם זאת, העלילה איננה העיקר. בר הקדים את זמנו במחשבה על נזקי הביוטכנולוגיה המודרנית כשמחברים אותה לאינטליגנציה מלאכותית, והוא גם משרטט בתבונה ובמקוריות רשת אלטרנטיבית של תקשורת בין יצורונים ובין יצורי אנוש, שאינה מבוססת על כבלים, מודמים או עזרים אופטיים אלא על תחושות פיזיות בסיסיות, כאלה שמצויות אפילו מתחת לסף היכולת המילולית שלנו. בר אינו מסתפק בצקצוק לשון מוסרני: סוף העולם הוא רק התחלת החלק העסיסי ביותר של הספר, בו מוצג העולם האלטרנטיבי – והזכות בידכם לקרוא, באיזה משני העולמות הייתם בוחרים להתקיים.

תשובות, רבותיי, תשובות

"מוסיקת דם" מתכתב עם עמוד תווך של הקלסיקה המד"בית, "קץ הילדות" של ארתור סי. קלארק, אבל התכתובת נעשית לא עם מה שמתרחש בעלילה של קלארק. התכתובת היא עם השאלות שקלארק מעלה ואינו מתייחס אליהן בספרו. גרג בר מתחיל בנקודה שבה קלארק מסיים את הסאגה האנושית, בהתלכדות כל התודעות ל"אני" נטול גוף אחד. ובכן, מה יקרה אחר כך? חלק מן התשובות מצויות כאן. לא כולן משביעות רצון, אבל בר מתעקש לגרום לנו לחשוב, גם אם זה עולה לפעמים במחיר של אמינות הדיאלוג או שרטוט היחסים בין זכרים לבין נקבות.
לא נורא: מה שמפריע יותר הוא העציות של התרגום. אלכס בן ארי מצטרף לשורה הארוכה מדי של מתרגמים שיודעים אנגלית, אבל לא יודעים מה לעשות בלשון אידיומטית. כשאמריקני אומר "LATER", אין פירושו "אחר כך" כי אם "להתראות", ואחר כך יש יותר מדי התפתלויות תחביריות והתעקשויות תמוהות על נאמנות דידקטית למקור על חשבון התחושה החשובה לנו כקוראים – תחושה של זרימה לשונית בעברית, לא באמריקנית. חבל, אבל הספר ראוי ועוד איך.

מוסיקת דם, גרג בר. מאנגלית: אלכס בן ארי. כתר, 286 עמודים