רוק מסביב לכרוב

פרויקט הפסח של הרוק הפרוגרסיבי עורר כצפוי תגובות נלהבות, מתלהמות, כועסות ווכחניות מצד קוראים וחברים, שרצו, כל אחד בזמנו, להגיב. אחד, נרעש מהכללת זאפה בז'אנר כלשהו מלבד זאפה (בצדק, לדעתי), ואחרים התקוממו כשראו את פינק פלויד ברשימה. אבל כל אלו עוררו אותי להמשיך בחקר השנים ההן שבין 1970 ל- 1975 ובכיוונים שונים ומשיקים לרוק הפרוגרסיבי. הזכרתי כבר את הרוק של קובנטרי, שפעל במקביל, והפעם כדאי לנסות ולפענח את ה"קראוט רוק" - הרוק הגרמני הניסיוני של אותן שנים ("קראוט" בגרמנית זה כרוב, כינוי גנאי אנגלי עוד מימי מלחמת העולם הראשונה).
כדרכי בטור הזה, אני פונה למומחים גדולים ממני בתחום כדי לקבל זוויות שונות. הפעם פניתי לשלושה: אורן אדר-בורלא, איש האוזן השלישית וחבר בלהקת הקראוט-רוק הישראלית "פלאפל אוואנגרד"; ידידי הלונדוני ברוך שולר, האיש שבשנות ה- 70, כשעוד היה ילד תל אביבי סקרן, גילה לי בעצם את המוזיקה הזו (כן, היתה לו אחות ששלחה לו מגרמניה תקליטים); וג'וליאן קופ, או יותר נכון הספר המצוין שלו, שסוקר את התופעה מנקודת ראותו הפסיכדלית למדי.
קופ, לשעבר מנהיג להקת "טירדרופ אקספלודס" (דימעה מתנפצת), היה אחד ממנהיגי המהפכה הליברפולית השניה בסוף שנות ה- 70, שעוד תעבור במעבד המזון המוזיקלי שלי בעתיד. אחרי שפרש לקריירת סולו מצליחה למדי, נהנה לכמה רגעים ממעמד של כוכב (היה לו את זה: הוא היה יפה, שר טוב, חיבר שירים נפלאים וההופעות שלו המיסו לבבות של מגישות בגל"צ בסוף שנות ה- 70, שזה מדד חשוב ביותר). בהמשך הוא פרש לחיי כפר ספוגים בפטריות הזיה וסמים שונים, והחל להוציא אלבומים משונים ומרתקים שהתבססו, בין השאר, על הקשר בין ארכיאולוגיה קלטית קדומה, מיתולוגיות דרואידים שונות, פסיכדליה, מוזיקה קוסמית ואקסצנטריות בריטית משעשעת. בין לבין הוא כתב כמה ספרים ומאמרים מלומדים על תולדות הגראז' האמריקני בשנות ה- 60, על הסצינה הליברפולית, ועל ה"קראוט רוק", שהיה לדעתו הבסיס לכל פעילותו המוזיקלית לאורך השנים.

רוחו של שטוקהאוזן

שלושת המאורות הללו (אורן, ברוך וג'וליאן), שופעי הידע והתובנה, אחראים למיני סקירה הזו שנפתחת, כמו בספר של קופ, במלחין המודרני קרל היינץ שטוקהאוזן. רוב חברי הלהקות הגרמניות ציטטו בשלב זה או אחר בקרירה שלהם מהמשנה המוזיקלית האלקטרונית של שטוקהאוזן. חלקם אף זכה לעבוד עמו וללמוד אצלו. ושטוקהאוזן עצמו היה קשוב לקולות וחזר ב- 1966 מקליפורניה עמוס רשמים מלהקות פסיכדליה כמו ג'פרסון איירופלן והגרייטפול דד.
בסוף שנות ה- 60, במקביל להתקוממות הסטודנטים בערי מערב אירופה, קמו בגרמניה להקות שהושפעו הן מהמורשת הגרמנית הקלאסית מודרנית, הן מהמפגש עם מוזיקה של להקות בריטיות ואמריקניות והן מאווירת החופש הקוסמופוליטית שרווחה אז. בתחילה קמו להקות כמו "אמון דול" ו"אש רה טמפל", שהיו מעין קומונות (בראשונה היה חבר נגן ישראלי, נועם הלוי, ובשניה ניגן אמן הקלידים קלאוס שולץ).
אחר כך, כשהתאוששו מעט מהחוויה הפסיכדלית השיתופית, יצאו המוזיקאים שבהם לקריירות ממוקדות יותר והתחילו את ה"קראוט רוק", שהתאפיין ביצירות ארוכות ומורכבות, אם כי אלו, בניגוד לרוק הפרוגרסיבי, לא השתנו ו"נשברו", אלא התפתחו במונוטוניות ובמקצבים מטרונומיים של מתופפים דגולים, שהבולט שבהם (עד היום) היה ז'אקי ליבזייט מ"קאן" (Can) – אולי הלהקה המזוהה ביותר עם הז'אנר בעיקר בזכות הגיטרות הריתמיות ובאוונגארד אלקטרוני שהושפע ממוזיקאים אמריקנים כמו פרנק זאפה וקפטן ביפהארט.

ג'וני, זכור אותי

בשורה הראשונה של הקראוט עמדו הלהקות קראפטוורק, טנג'רין דרים, קאן, נוי (Neu), הארמוניה, קלאסטר, פופול וו, פאוסט, נקטר, ואמון דול 2. כל אחת פעלה בסגנון אחר תחת אותו גג. למעשה, כל אחת היתה בעלת ייחוס סגנוני שונה: נקטר היתה פסיכדלית; קראפטוורק, נויה הארמוניה, טנג'רין דרים וקלאסטר (שעבדו עם בריאן אינו) היו להקות אלקטרוניות שהתחילו כאוואנגרד לכל דבר. אמון דול נטתה לפרוגרסיב, ו"קאן" היו המוזיקאים שהפכו את עולם המקצבים על פניו ובין הראשונים לשלב השפעות אפריקניות. חבריה, אירמין שמידט, הולגר צוקאיי (שניהם תלמידים של שטוקהאוזן) ז'אקי ליבזייט, ומייקל קארולי, המשיכו להשפיע גם בשנות ה- 80 על האלקטרוניקה הבריטית ועל הגל החדש.
אם להקות כמו "Neu" והארמוניה היו מהמשפיעות הברורות על להקות כמו אולטראווקס ואנשים כמו גארי ניומן, ולהקות כמו טנג'רין דרים וקלאסטר הציעו את הבסיס לאמבייאנט העתיד לבוא, "קאן" היו מקור השפעה על ג'ון ליידון, שעליו כתב ג'וליאן קופ שבידיו היה הכוח לשמר את האווירה האמיתית של ה"קראוט רוק", אילו הפאנק היה נמסר לרשותו הבלעדית. ליידון עצמו הצליח ליישם מעט מאותם רעיונות כשפרש מהסקס פיסטולס והקים את "תדמית ציבורית בע"מ".

ואיפה העשיריה הפותחת?

ל"קראוט רוק" לא נודעה רק השפעה מאוחרת; באמצע שנות ה- 70 עסקו בהם בתדירות גבוהה מגזינים גרמנים כמו "מיוזיק אקספרס", "פופ" ו"בראוו", וגם בבריטניה הם זכו להצלחה ולעניין רב כבר בשלבים המוקדמים. קשה, בטור אחד, לאבחן את הנקודות המדויקות בהן הפך הקראוט רוק מסגנון חדשני לנחלת הכלל, אבל יצירות כמו "פדרה" ו"רוביקון" של טנג'רין דרים הפכו להצלחה והגיעו אפילו לארץ; "אוטובאן" של קראפטוורק היתה היצירה האלקטרונית החשובה הראשונה שהצליחה להגיע למצעדים ולהפוך מסחרית.
שאר הלהקות זכו להצלחה אמנותית רבה, אבל לא תירגמו אותה להצלחה כלכלית כמו השתיים האמורות. חלקן, כמו " Neu", שהיתה, לדעת רוב המומחים, המייצגת האמיתית של הקראוט רוק והשפיעה לפחות כמו "קאן", היו קשות מדי לעיכול וזכו לתחיה מחודשת רק עשור-שניים מאוחר יותר. היום, לדעת אורן, ניכרת ההשפעה הזו בסגנונות כמו פוסט-רוק, ובכל חנות טובה במערב אפשר למצוא מדף מכובד של להקות שבמשך שנים היו בגדר פריט אספנים נדיר.
בארץ יש, כמובן, את "האוזן השלישית", שמאפשרת להגיע כמעט לכל דיסק בשל העניין והאהבה האישית של הבעלים והמנהלים; אלבומים שמדהימים בכל פעם מחדש במקוריות ובחלוציות שלהם. אני לא ערכתי את רשימת עשרת ההכרחיים בסגנון כנהוג, מפני שלדעתי יש הרבה יותר מעשרה ומאחר שבאוזן לא יפנו לכם עורף אם תגלו עניין בנושא. אבל, כמו תמיד, אם מישהו ממש יתעקש, המדור פתוח לפניות. המלצות אישיות ימסרו לפי הדרישה. אחרי הכל, אני גם איש עסקים שמאמין בחוקי היצע וביקוש.