מסע העסקים של אבבא

לפני כמעט עשור רציתי לפגוש את הקוסמונאוט הבודד בחלל. האיש שהה בחללית הרוסית "מיר" כשהמשטר בברה"מ לשעבר התחלף ואף אחד לא טרח להחזיר אותו לכדור הארץ. הוא ריחף לו כך בחלל שבועות וחודשים ונדמה היה שחוץ מעידו אמין וממני, איש לא התעניין בגורלו. והנה האיש חזר והיה אמור להגיע לארץ לפתיחה של אחת מתערוכות הרכב או משהו דומה. עידו ואני כבר השגנו לעצמנו את זכויות הראיון; רצינו לשאול, להבין איך זה להיות לבד בחלל. הפחד, הבדידות, הריחוק, הידיעה שלמטה הכל משתנה ואתה חוזר למציאות אחרת. אבל הוא לא בא.
אז חזרנו איש-איש לדרכו ולעיסוקיו. עידו עשה קריירה באינטרנט, ואני ממשיך לשאול את אותן שאלות, רק מפנה אותן לכוכבי פופ. אז איך זה שם? כמה קשה להיות כוכב בודד ונחשק? ואיך הפכנו מאנשים שלא מוכנים להתפשר על פחות מהטרנד האלקטרוני הלוהט לוותרנים ופשרנים, כאלה שיכולים לקבל כל תופעת פופ, נלעגת ככל שתהיה, בלי להקיא מעומק המעיים האנינים?

הרווח בין מל סי לבין הביטלס

זה בער בנו כשמל סי הגיחה לסינרמה, מתעלמת מהצרות המקומיות (שספק אם ידעה עליהן בכלל) וריגשה אלפי ילדים נלהבים. המבקרים לא ידעו איך לאכול את התופעה: היא לא יודעת לרקוד, לא יודעת לשיר, אין לה רפרטואר מרשים, ובאמת שחשתי קצת צער למקרא קולגות ותיקים שנאלצו לנדוד לסינרמה ולרחוץ במפלי הזיעה הצעירה. גם הם, כמוני, נעצרו בשלב מסוים של האבולוציה הפופית, תוהים, נבוכים, ממשיכים - כמו חיילים טובים של רוקנרול - לחפש בפופ של היום את הריגושים של פעם ולא מצליחים. אני מניח שזה עשוי לקרות גם כשיגיעו לארץ המטוסים הפרטיים של "פייב" ו"ווסטליף", עם הצוותים, להקות הליווי, ואלפי הילדים הצרחניים שמלווים את תרבות הפופ כבר חמישים שנה.
לפני שבועיים כתב אחד המגיבים של ynet שגם השירים הראשונים של הביטלס היו, מין הסתם, פופ לא מתוחכם. אולי, תהיתי במחשבה שניה, מיליוני הילדים שזעקו בהופעות שלהם לא הקשיבו להם כלל, אלא הזדהו עם התופעה, עם להט הנעורים, הריגוש שבהערצה. אבל כל זה היה השלב הראשון באבולוציה של מי ששנה אחר כך ירשה לעצמו חשיפה לחומרים הקשים יותר שהמתינו מעבר לפינה – אורבים ומפתים. שנה אחר כך הם חזרו ארוכי שיער, לבושים בכל צבעי הקשת ועטפו את הפופ באידיאולוגיה, פילוסופיה, נרקוטיקה, ובתום קיץ אחד של תמימות ב-1967 ועוד אי אלו קלאסיקות, הם פינו את מקומם לגלגול פופ חדש בדמותם של דייויד בואי ומארק בולן, לזעקות היסטריה טריות ולשלב נוסף, ציני ומודע לעצמו, באותה שרשרת אבולוציונית.
שנת 1963, גורסת המבקרת הבריטית ג'ולי ברצ'היל, היתה השנה בה איבד הפופ את התמימות. עד לאותה שנה היו להקות הנשים של פיל ספקטור והלהיטים מבית היוצר של קרול קינג, ג'ף בארי, ניל דיאמונד וניל סדאקה, קולו של הפופ האמיתי. הביטלס, הסטונס, ואחריהם ההיפים שנואי נפשה, דרשו כבר ערך מוסף והפכו את הפופ ממוצר הזדהות שווה לכל נפש, לתרבות תובענית מורכבת, זרה לרוחו של הפופ המתקתק שובה הנפש.
אני לא מצדד בהכרח בתיאוריה הזו, אבל חייב להודות שעשרות התפרצויות הפופ שעברתי בחיי לא דומות אף פעם להתרגשות הראשונה מהחוויות הראשוניות שעברתי בימים הקדומים. הפופ הפרטי והראשוני של כל אחד הוא הבסיס להתגבשות הטעם המוזיקלי, לטוב ולרע, ולכן קיבלתי בהנאה ובהבנה את פופ הילדים במהותו הבידורית, על שלל חסרונותיו. ידעתי שאחרי השלב הפופי הראשוני מגיע הרגע הקסום (הביטלס, למשל), או לכל היותר, הפופיסטים הבזויים-אך-תמימים, החיים בעולמם מבלי להפריע יותר מדי לסדר הציבורי (המונקיז, למשל).

אנרכיה הירארכית

אבל כל זה היה לפני המשבר בהתפתחות השרשרת האבולוציונית, זה שסיגל אותנו לקבל תופעות פופ נלעגות בסבר-פנים יפה, שהתחולל שעה שהפאנק הגיע לזירה. החצים המורעלים ששלחו ליידון וחבריו באושיות הקלאסיות של הרוק יצרו אנרכיה הירארכית חסרת תקדים. לפתע, כאילו משום מקום, להקת אבבא – שרק כמה שנים קודם עוד היתה מוקצית מחמת מיאוס, למרות שמכרה מיליונים – התקבלה בזרועות פתוחות על-ידי, פחות או יותר, כולם. פתאום גילינו שאלוויס קוסטלו הצעיר והזועם (לפני הכרס וברט בכרך) גייס לטובתו את הצליל שלהם בשיר "הצבא של אוליבר". פתאום חברו להם אלילי הפופ שנואי נפשנו עם היוצר המוכשר ביותר שפרץ מהפאנק (שונה מהזרם האופייני נוסח הפיסטולס והקלאש, אבל פאנק בהחלט) וזה היה אפשרי, מהנה ואיכותי, ושערה מראשו המכובד של אלוויס לא זזה.
אבבא, במילים אחרות, היו, גם בסיוע קהיליות הגייז ופסי הקול הרבים של יוצרי קולנוע צעירים שגדלו לצליליהם, נקודת המפנה שאפשרה לנו להתרווח בנוחות מול המדונות, הספייס גירלז ולהקות הבנים. אנחנו לא מוכרחים לאהוב את פופ הילדים – הם בוודאי לא כוס התה האליטיסטית עליה שקדנו שנות דור (או שניים) – אבל הוא כאן, והוא לא הולך להיעלם. הוא מציף בצורה חסרת תקדים את עולם הפופ באלבומים שאנחנו, הזקנים, לא מסוגלים ולא רוצים להבין. ולפיכך, כדאי לעיתונים לאמץ את הניסיון של ynet, כלומר לשלוח להופעות הפופ מבקר צעיר ולחוס על הנשמות התועות של המבקרים המכובדים.

לעבור בלי בושה

לפני שנה, אולי יותר, זכתה פטי סמית בפרס על מפעל חיים ממגזין ה"קיו". מייקל סטייפ וג'ורג' מייקל נשאו דברים והודו לה על היותה מקור השראה. סמית, נוקבת וזועפת כדרכה, הודתה למייקל סטייפ וקיללה את ג'ורג' מייקל במילים: "אם זה מה שיצא מההשראה שלי, אני מוותרת". וגם זה, חייבים להודות, סוג של פופ, לפחות כזה שנותרה ממנו התמימות בלבד (אגב, המאמר שבזכותו התקבלה ג'ולי ברצ'היל בת ה- 16 ל-NME היה ביקורת על "Horses" של סמית).
את הגרסה האמיתית והמעודכנת של הפופ הנוכחי נוכל לראות במלוא תפארתו במופע המושקע של להקות הבנים שמצפה לנו ביום העצמאות. שם התמימות תהיה שייכת לקהל, ולו בלבד, כי בשלב הזה של האבולוציה היא כבר מזמן עברה לפסים של שיווק, פירוטכניקה, בידור מהוקצע וחסר נשמה. למרות כל האמור לעיל, זה לא צריך להכעיס אף אחד; את השלב הזה מותר לעבור בלי בושה.