הזכות לשלום

אילו היתה זו זירת ההתנצחות, היה זה ניצחון ישראלי בטוח. לפחות בארה"ב התחושה הכללית היא שגם בעת שהוצעו ליאסר ערפאת ההצעות המדיניות מרחיקות הלכת ביותר, הוא לא נענה להן, ובמקום זאת העדיף לרכב על נמר ההפגנות והאלימות, בעקבות ביקור שרון בהר הבית, לפני חצי שנה.
הימין בישראל אומר – אמרנו לכם, אין לכם פרטנר ואין תוכנית קבילה על-ידי הצד השני להסדר קבע. השמאל שואל עצמו היכן היתה כאן הטעות, והוא נוטה לרעיון חדש-ישן להיפרד מרוב השטחים באופן חד-צדדי ולבנות גדר שמעבר לה יעשו הפלסטינים את אשר ירצו.
אבל איננו בזירת ההתנצחות, וירידת הפופולריות של ערפאת בעולם אינה הופכת את ישראל למדינה מאושרת. האלימות המתמשכת, החשש לביטחון האישי, נטישתם של השגריר המצרי והירדני, הירידה בהשקעות, הפגיעה בכלכלה ובתיירות – כל אלה מחייבים את ישראל להמשיך בתהליך המדיני ולא לחזור למאבק של יחסי ציבור.
החלום שהקים את ישראל הוא זה שמדינת העם היהודי תוכל לחיות חיים נורמליים, לפתח תרבות יהודית, לחיות בשלום עם שכניה ולהיות מקלט בטוח ליהודי העולם. ישראל, שהגיעה להישגים מרשימים בתחומים שונים כמו התחום הצבאי והתחום המדעי, איננה עדיין מקלט בטוח ליהודים, אינה מדינה "נורמלית", ותהליך השלום, שנפתח עם חוזה השלום בין ישראל ומצרים, נקטע לפני חודשים אחדים.
הסכם אוסלו הביא לשלום בין ישראל לירדן, לפיתוח קשרים בין ישראל למדינות צפון-אפריקה והמפרץ הפרסי, להתקרבות בין ישראל לפלסטינים וכמעט לשלום ביניהם. אינתיפאדת אל-אקצה קטעה את המהלך והובילה את המזרח התיכון צעדים רבים לאחור: אלימות, שנאה, אווירת לינץ', מאבקים חסרי תוחלת באו"ם, אבטלה ומצוקה, הסתה, התנצחות, התנתקות מחודשת של ישראל ממדינות ערב ותחושה של "חזרה למשבצת הראשונה".
יש כאלה, גם בישראל וגם מחוצה לה, שיאמרו – זהו הגורל. ישראל אינה יכולה להשתלב במזרח התיכון. מעצם טיבה היא נטע זר, ומוטב לה לבצר עצמה כמוצב קידמי דמוקרטי-מערבי באזור, ולוותר על חלומות של שלום.
אם תשתרש גישה זו, המאפיינת את הימין הישראלי בהנהגת אריאל שרון, עלולה ישראל להפוך אפיזודה. ישראל ניצחה בשש המלחמות שבהן השתתפה משום שמנהיגיה שכנעו את עמם כי הם יעשו הכל כדי להגיע לשלום. בלי תקוות שלום, בלי מאמצים לשלום, אי אפשר יהיה לקיים את מדינת היהודים זמן רב. לא רבים ירצו לחיות על חרבם, לסכן עצמם ומשפחתם ללא תקווה כלשהי לנורמליזציה. מי שאומר לנו כי עם שכנינו לא נוכל לעשות שלום מבשר לנו בשורת איוב, הוא איננו מקל עלינו.
יכול להיות שזה יהיה קשה. יכול להיות שמנהיג ערבי זה או אחר באמת איננו מבין את היתרונות שיכול השלום עם ישראל להביא לו, ואיננו רוצה בשלום, אבל תפקידה של ישראל להמשיך במאמציה ככל שתוכל, כדי להגיע להסדר. הפלסטינים חיים עמנו, בסמוך לנו ואין סיבה אמיתית שלא להגיע עימם לשלום. אנו מכירים אותם היטב, מודעים לסבלם, ויודעים שרבים מהם רוצים בשלום ומוכנים גם לשלם מחיר כדי להשיגו.

מלחמת התשה

היינו קרובים לכך מאוד. גם בשיחות קמפ-דיוויד ביולי 2000, ועוד יותר בשיחות שקיימנו בטאבה שבמצרים, בינואר 2001. את קווי המיתאר להסכם שרטט הנשיא קלינטון בדצמבר שעבר. גם הפלסטינים וגם ישראל מבינים היטב שבמוקדם או במאוחר זה יהיה הפתרון, וכל השאלה היא כמה זמן יחלוף וכמה דם יישפך, חלילה, בשני הצדדים עד שנחזור לרעיונות אלו.
מלחמת התשה מתמשכת עם הפלסטינים היא בשורה רעה להם ולישראל. הפרדה חד-צדדית, כלומר קביעת גבול בין ישראל ובין הפלסטינים ללא הסכם, תוכל להתממש רק אם ישראל תעקור כמאה התנחלויות, וזה איננו מעשי שלא במסגרת חוזה שלום. הדרך היחידה המעשית היא לחדש מיד את שיתוף הפעולה הביטחוני, ומיד אחר-כך לנהל משא ומתן על מימוש ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ולא בוצעו.
הקביעה של ראש הממשלה שרון כי לא יהיה משא ומתן כל עוד יש אלימות, נשמעת מוצדקת, אבל היא מוטעית. אסור לתת את זכות הוטו לקיצוני האחרון שיאחוז באקדח. ניתן לתבוע את הפסקת האלימות הנובעת מן הרשות הפלסטינית, אך אם יוכח שאלימות זו נפסקה, צריכה הדרך להיפתח מיד למשא ומתן, כי אין לו תחליף.
מי שמאמין בזכות היהודית למדינה, לשלום ולחיים נורמליים, חייב לעשות מאמץ אמיתי לחזור לשולחן המשא והמתן, להגיע להסדר קבע, לקבוע גבולות קבע לישראל ולא לוותר על הסיכוי לחיות בשלום עם שכנינו, גם אם השכנים הללו אינם הבחירה הראשונה שלנו.


יוסי ביילין, לשעבר שר המשפטים. המאמר התפרסם ב"ניו-יורק טיימס"