הכנרת אוהבת ערבים

ימי העצמאות הראשונים של מדינת ישראל טבועים בזכרוני, כימים שבהם טבעו ערבים בכנרת. כך הם חקוקים גם בזכרונם של בני דורי ושל המבוגרים ממני. מי שחוזר היום לגזרי העיתונים ולמהדורות החדשות של אותה תקופה יגלה כי כל יום עצמאות, מאז קום המדינה ולפחות עד שנת 1965, הסתיים בטביעה של אזרח ערבי - אחד או יותר. למה דווקא ביום העצמאות ולמה דווקא בכנרת?
הנה סיפור: תחת שלטון הממשל הצבאי, שהחל עם קום המדינה ובוטל ב-1965, נאסר על האזרחים הערבים לעבור ממקום מגוריהם ליישוב אחר ללא רשיון, והשגת רשיון הייתה דבר נדיר, בעיקר לאזורי ספר כמו טבריה. יום אחד בשנה (ביום העצמאות, איך לא?), איפשר הממשל הצבאי לכל ערבי, או כמעט לכל ערבי, להשתתף בשמחת החג ולתור את הארץ ללא הגבלה וללא צורך ברשיון. מטבע הדברים הכנרת הייתה האתר המבוקש ביותר, וכך תבע כל יום עצמאות את קורבנותיו הערבים בכנרת, שכמו הוכיחו במותם את נאמנותם למולדת. וזכר החרות וחופש התנועה נחרתו עד לשנה הבאה.
אגב, לא זכור לי כי במשך כל אותן שנים טבעו יהודים טבעו, ודאי לא בטבריה, ודאי וודאי לא ביום העצמאות. באותם ימים היהודים לא נהרו לעיר הצפונית בהמוניהם, לפחות לא ביום העצמאות. גם תרבות המנגל עוד לא רווחה, ובמקומה שלטה תרבות האגוזן ושאר ממרחים.
המונופול שלנו על הטביעות התערער לאחר כיבוש 1967. אחינו הפלסטינים, שפקדו את חופי נתניה וחדרה, גזלו מאתנו את הזכות הבלעדית לטבוע. אבל המכה הקשה ביותר לבלעדיות הגיעה עם העלייה הגדולה מרוסיה. לא בלבד שהעולים התחרו עמנו על מקומות העבודה, על הבתים והדירות בגליל ואפילו על הכנסיות, המסגדים ובתי הקברות (שם נטמנים לא-יהודים) – הם גזלו מאיתנו גם את בכורת הזכות למות לחופי המולדת.
בשבוע האחרון שוב הרגשנו כי המולדת, בכל מה שקשור לטביעה, היא שלנו, ולא חשוב שהטובעים הם אחינו מהשטחים. שהרי הם טבעו באתר ההיסטורי שלנו - הכנרת. ומה בעצם ההבדל בין הרגשת השייכות שלנו לבין מימוש זכות השיבה עד מוות של אחינו מהשטחים ומהפזורה הפלסטינית?

לוטפי משעור, עורך העיתון בשפה הערבית "א-סינארה"