הבא בתור! (הוא סוס?)

סופשבוע נאה מסדרים לנו בבי.בי.סי פריים כבר שלושה שבועות. סדרות על קלאבינג, מועדונים, אופנות, כוכבים, קהל, הכל במיטב המסורת החקרנית-סקרנית של הערוץ המצוין הזה, ועמוס כרגיל בקטעים נדירים ובראיונות עם אנשים שבדרך כלל מסתתרים מאחורי האוספים וכשהם נחשפים – לעיתים כרהוטים ומעניינים – מדובר במעין תגלית קטנה ונעימה.
באחת מהתוכניות ראיינו את חברי פרודיג'י, זוכי להקת השנה ב-1998, והללו ציינו את המקומות המרתקים בהם זכו לבקר בשנים האחרונות. במקום הראשון, זה שהלהיב אותם ביותר, זכתה ביירות. ביירות?! ומה איתנו?? לא נהניתם כאן? איך לא הזכרתם אותנו?
קוליים שכמותנו, הרי אנחנו מרגישים כל כך קשורים, כל כך מיוחדים, איך עשיתם לנו את זה? נזכרתי ב-REM, שביקרו כאן לפני חמש שנים והגישו לנו הופעה חיוורת ולא מרגשת במרחבים המרוחקים של איצטדיון רמת גן האיום. יומיים אחר כך ראיתי אותם באיצטדיון ספרטק בפראג, והנה להקה אחרת לגמרי, חמה, מרגשת, מלהיבה, שמקיימת קשר נפלא עם הקהל, קשר שלא הזכיר כלל את הריחוק הקר שהופגן כאן בארץ שאוהבת אותם כל כך.

עם פיל קולינס, מי צריך פיטר גבריאל?

נזכרתי בחבורה הנפלאה הזו כשצפיתי בהם השבוע, בהרכב חסר (כבר מספר שנים) ללא המתופף, ולמרות שהאחרון היה מופלא כחבריו, ההבדל לא הורגש במיוחד. ככה זה עם חברי הרכבים חסרים; לא תמיד עזיבתם היא ערובה לשינוי, ולעיתים, לא נעים, קורים ללהקות דברים טובים ומפתיעים אחרי שמישהו עוזב. זה קרה לפינק פלויד פעמיים: פעם אחרי שמייסד הלהקה, סיד בארט, עזב (אחרי - למעשה כבר באמצע - התקליט השני) בעקבות שיגעון שהמיט עליו יחסו הרציני מדי לסמי הזיה. דייב גילמור, שהחליף אותו, היה שותף לעשור הזוהר והיצירתי ביותר של פינק פלויד. אחר כך פרש רוג'ר ווטרס, והלהקה המשיכה להתקיים בכבוד ובעושר גדול.
גם לג'נסיס זה קרה פעמיים, לראשונה כשפיטר גבריאל פרש, ואחר כך כשסטיב האקט הגיטאריסט החליט לצאת לקריירת סולו לא מרשימה. ג'נסיס התאוששו גם ממנו, ופרצו בקריירה מסחרית שכמותה לא ידעו מעולם. הקהל החדש לא הבחין אפילו שפיל קולינס, עד אז מתופף וקול שני בלבד, יכול לחקות ללא מאמץ את קולו של פיטר גבריאל (הייחודי למדי). אלא שג'נסיס לא הצליחה להגיע מעולם להישגים האמנותיים שידעה בהנהגתו של גבריאל, שמצידו חידש ללא הרף ותרם תרומות משמעותיות לעולם ולמוסיקה.
הסטונס החליפו אף הם פעמיים - לראשונה את בריאן ג'ונס הגאוני שטבע, הלום-סמים ואלכהול, בבריכה הפרטית, והוחלף במיק טיילור, שפרש לכשעצמו עם הצטרפותו של רון ווד, האיש שנראה כמו רוד סטיוארט כשניגן איתו, ונראה בהמשך כמו קית ריצארד. אין ספק שמבחינה חברתית, רון ווד היה השותף הטבעי לחבורה הנהנתנית הזו, ונתן צבע משמעותי להופעותיה - הופעות שהיו, לא תמיד נעים להודות, ההישג האמיתי של הסטונס ב-30 השנים האחרונות.

אחד ביטלס, נטול-לנון בבקשה

לא תמיד זה מצליח כפי שרוצים, ויש נגנים שאין להם תחליף: קני ג'ונס, שהחליף את קית' מון ב"מי" היה מקצועי ויעיל, אך חיוור בהשוואה למתופף הענק ההוא. לד זפלין לא חלמו כנראה על הרכב חסר ללא ג'ון בונהם, וכך גם הדלתות, שניצלו כל מה שהיה להם בלי ג'ים מוריסון, אבל ויתרו אחרי תקליט כושל אחד בלעדיו. וכן, גם הביטלס, שהמקסימום שהצליחו להפיק ללא לנון היה מספר שירים נקרופיליים, שספק אם המנוח היה מתיר להם לכלול באיזשהו אוסף. ונירוונה, שלעולם לא יצליחו למצוא תחליף לקורט, והרשימה הזו רבה ומעיקה. לעיתים התחליפים מצחיקים - כמו צמד הבאגלס ששימשו תחליפי ג'ון אנדרסון וריק וויקמן ב"יס" של ראשית שנות השמונים (טרוור הורן, שהפך אחר כך למפיק מצליח, דווקא היה נרגש מהכבוד - די משונה למי שניסח בהמשך עבור רבים את הצליל החדש של שנות השמונים, צליל שהיה רחוק מאוד מ"יס").
את שון מגוון, המנהיג של הפוגס, החליף ג'ו סטראמר מהקלאש,וזה נשמע בדיוק כפי שזה נשמע, בלי שון, בלי האיריות האופיינית- סתם להקה זקנה ועייפה שממשיכה לשאת בעול לא ברור.

למה מי מת?

כאן בארץ, במעין גג תל אביבי הזוי של ראשית שנות התשעים, ליוו נושאי המגבעת את צביקה פיק ולמרות שלא ניסו לטעון שהוא מחליף את אוהד פישוף, הרי שקשה להשוות אותם לחברי פרל ג'אם, שליוו את ניל יאנג במעין מחווה מקבילה (ויסלחו לי אוהדי ניל יאנג, פישוף וצביקה פיק על המישמש ההשוואתי הזה). ריצ'י ג'יימס, מצידו, נעלם מבלי לזכות ולראות את הצלחת הענק של חבריו למאניק סטריט פריצ'רס.
וכך נשברים שוב ושוב הכללים סביב תופעת החברים המוחלפים, המציבה בפנינו את האתגר המורבידי לנסות ולנחש מי הבא בתור. זה יכול להיות משחק אכזרי במיוחד - למרות שאני לא ממליץ, אפילו במחשבה, להרוג אף אחד - אבל נסו בבית ותהנו. בינתיים כדאי להאזין לדיסק האוסף החדש של סיד בארט שיצא לאחרונה (ראו כתבה נפרדת) ולנסות לתאר איך זה יכול היה להישמע אלמלא בלע בארט יותר מדי כדורים. התשובה לא נכונה יותר מהספקולציות על כך שהנדריקס היה ממשיך לעשות ג'אז, יאן קרטיס היה מתאבד פעם נוספת, ובריאן ג'ונס היה מקדים את גבריאל ואת "קאן" הגרמנים בעשור בתפיסתו את מוסיקת העולם. מה לעשות; גם ספקולציות הן לפעמים עיסוק רוקנרולי נעים לימי השרב המעיקים.