יאללה מדונה לכי הביתה

הכל התחיל כשהאזנתי לבעל מועדון ניו-יורקי שאמר כי עבורו, הצלחה פירושה "שמדונה וגאי ריצ'י יכנסו למועדון שלי", ונדהמתי לגלות שהמדונה הזו לא יוצאת לנו מהחיים כבר עשרים שנה, וזה, לכל הרוחות, באמת כבר יותר מדי.
חיזוק משמעותי להרגשתי קיבלתי כשגיליתי כי מלכת הביצ'יות האנגליות, ג'ולי ברצ'היל (כן, זו שאני תמיד מצטט), שכותבת טור ב"גרדיאן" הבריטי, הקדימה אותי במאמר (שאותו, אגב, הכתירה במילה אחת: "די"), בו זעמה על המדונה הלא קדושה הזו בבקשה מפורשת שתיעלם מהזירה.
החלטתי שהגיע הזמן לבדוק מה קורה עם המדונה, האם היא מצליחה עדיין להרגיז מישהו. אפס. יותר אנשים היו מוכנים להודות שהם חברים קרובים של יצחק מרדכי מאשר לומר מילה רעה על מדונה, או אם לדייק, "מדונקה שלנו" כפי שכינתה אותה אחת מהמשתתפות במשאל המגמתי הזה. שאלתי את כולם: בנות מהאקדמיה, בנים מחנויות תקליטים, אנשים עם נטיה לשוליים, עקרות בית, נשות תקשורת, קולגות, לסביות, בקיצור – כולם. נאדה.
הבנות מהאקדמיה הריעו למדונה על השחרור שלה, הפמיניזם וההגשמה הנשית האולטימטיבית. ידידתי נעמי אף הרחיקה לכת ונזכרה בשיעור על פמיניזם פוסט-מודרני שהעבירה פעם באוניברסיטת ת"א, בסופו תמיד נשאלה: "ומה דעתך על מדונה, האם היא פמיניסטית?"

חודש שלם עם אותה תסרוקת?!

התשובה המקובלת, ולא רק של נעמי, היתה: כן, בוודאי, מדונה היא הבת שסימון דה בובואר היתה יולדת אם לא היתה מציעה קודם להיפטר מהרחם. מדונה, היא ולא אחרת, מסוגלת לאחד את כולן (לא בדקתי עם נשים פלסטיניות, האמת). האחת צידדה בה בזכות האפשרות שהעניקה לנשים להתגאות בגופן ובשימוש שהן עושות בו, בין אם זה פטישיזם, סאדו-מאזו, אוננות, דו-מיניות או לעג לפורנו באמצעות השימוש בו. האחרת הצביעה על העובדה שמדונה הפכה לאייקון, בין השאר מפני שאיפשרה לעולם לחזות בתהליכים שעברו עליה באופן חשוף לחלוטין.
נוצר מצב בו אנו מצפים שתהפוך מתואמת מרלין מונרו לנערת בוקרים או למטרונית מפודרת מהמאה ה-18, שתלבש בגדי גברים כמו ג'ורג' סאנד, או לחילופין בגדי עור צמודים והדוקים. זה משחק לעיני המצלמות והציבור, ואף אחד לא מתלונן על השינויים התכופים. נהפוך הוא, אנחנו מתרגזים כשעובר חודש והיא עדיין עם אותה תסרוקת ואותו מותג. למדונה מותר היה לנשק את איזבלה רוסליני, להתאהב בסנדרה ברנרד, להקיף עצמה בנערים עירומים, אופנוענים בבגדי עור, הומואים, והכל היה בסדר, הכל עבר (כמעט) בשלום. מדונה המשיכה לצבור נקודות.

שודדת השוליים

לאף אחד לא איכפת היה מהמוזיקה – עליה, אגב, כתבה ג'ולי ברצ'היל: "שכשבסרט כוכב הקופים אומר המנהיג שבני אנוש נחותים מהקופים, הוא התכוון לדיסק האחרון של מדונה, שעומד בשורה אחת עם שיר הציפורים, אגאדו, וכל שיר של פיל קולינס, לא משנה איזה".
אפילו הנערים בחנות הדיסקים היו מבוישים קמעה כשהודו שבעצם הדיסק הלפני-אחרון – "Ray Of Light" – בהפקת וויליאם אורביט, היה לא רע בכלל, אם כי הם שכחו שאורביט רק ממחזר שם רעיונות שהוא עצמו כבר שכח בראשית שנות ה-90.
כי מדונה, כמו מגה-סטארים אחרים, מצוידת בכשרון לקחת את השוליים, להפוך אותם למיינסטרים עובר לסוחר ולמכור מיליונים. זמרת-מיצגנית כמו לידיה לאנץ' עשתה זאת לפניה: שיחקה בסרטי פורנו אמנותיים, מצצה לפיטוס, עינגה בידה את הנרי רולינס, שכבה עם נשים וגברים וגם עם אקדח (?!), אבל היא עשתה זאת בחסות מוזיקה שמזיזה לאלף איש בכל העולם. מדונה, לעומתה, עשתה בדיוק אותו דבר, אבל עם בגדים של ז'אן פול גוטיה, וכשזה נראה לה מעט מחוץ לעניינים, עברה מיד לדולצ'ה וגבאנה. כן, טעם טוב תמיד היה לה, גם בבגדים וגם במפיקים. היא הקפידה להתעמל ולשמור על מראה סקסי, במאמץ ובעקביות. ואם מדברים על מראה סקסי, ברצ'היל טוענת שהיא נראית כמו גירסה כעורה לקים בייסינג'ר, מה שאמנם נכון אבל לא הפריע לנחשקים שבגברי העולם לנהל עימה רומנים מתוקשרים. אם כי כאן הפנתה ידידתי ד' את תשומת לבי לעובדה שמבין כל הגברים הללו, מדונה בחרה להפרות את עצמה דווקא בזרעם של מאמן הכושר שלה ושל במאי אנגלי שעושה סרטים דפוקים (מצד שני, זה שהיא לא הצליחה לצוד את ג'ון קנדי ג'וניור הציל אותה מגורל טראגי).

מודל הפרחה מדטרויט

אז מי היא בכל זאת, ולמה זמרות כמו מריה קארי, ג'נט ג'קסון, ואפילו (יסלח לי אלוהים, אבל אני אוהב אותה) ג'ניפר לופז, לעולם יראו כמו, אבל לא בדיוק כמוה? יעשו קליפים נועזים ככל שיהיו, אבל לא ירגיזו אף אחד כמו שעשתה מדונה עם "אירוטיקה" ולאחרונה עם "What It Feels Like for a Girl"?
לפי הדעתנית מהגרדיאן, האשם הוא – כרגיל – בתקשורת, שעצלה מכדי לבחון את הנושאים החשובים באמת שקשורים בדמותה של הכוכבת, ורעבה מדי לסקס, אמביציה חסרת מעצורים וטיפול קליל ולא מחייב בפמיניזם. על המוזיקה כבר מזמן הפסיקו לדבר, אבל לדעתי דווקא התרומה החשובה ביותר שהעניקה מדונה לעולם איננה בתחום קידום מעמד האישה; בתחום הזה יש נשים שלוחמות כל השנה מבלי שיחתימו אותן על חוזי מיליונים ויצלמו אותן עם הצאצאים, או לחילופין יחכו להן בחורף הסקוטי המצמרר עד שיואילו להתחתן עם נאד בריטי.
מדונה תרמה לעולם את ההכרה במוזיקה שנשים עושות, אם כי כל שנות הרוק הנשי הלוחם והזועם כמו נעלמות כשרואים כמה נשים רוצות להיות מדונה ולא פטי סמית. דסטניז צ'יילד, ספייס גירלס, אול סיינטס ודומותיהן, לכולן יש סיכוי סביר להיות מה שהן רוצות: מפיק פה, מפיק שם, חברת תקליטים דוחפת, או מעכבת, הדגם קיים והוא בר הגשמה, כי אם הפרחה מדטרויט עשתה את זה, גם פרחות אנגליות, אמריקניות או גרמניות יכולות.

רגע לפני התקוממות האנטי-גלובליסטים

מדונה היא מעין הגשמה משונה של משנת הפאנק. אתם לא חייבים לדעת לשיר טוב, לנגן טוב, או להיראות יפה; אם יש לכם את הכשרון, ההזדמנות, היכולת להופיע טוב וכמה שירים טובים, תהיו בסוף סטארים, מגה-סטארים, מדונה.
אולי בעתיד היא תהפוך לעוד סמל אמריקני, כמו מקדונלד'ס וקוקה קולה, ומיליוני אנטי- גלובליסטים ישרפו תמונות שלה. אולי דור חדש של צעירים שבזים לסטארים, למעצבי אופנה, ולמותגים קפיטליסטיים נחשקים ישליכו אותה בכעס מעליהם, אבל עד אז יש לנו שתי אפשרויות: האחת, והיא הסבירה יותר, שמדונה נשארת איתנו עוד הרבה שנים. והשניה, לפי ההצעה של הגברת ברצ'היל, ובה אני מצדד, היא ש"די גברת, שעשעת אותנו מספיק, הגיע הזמן ללכת".