השמן על גלגלי ההיסטריה

במעין סוג של עונש על הטלת דופי בתרומתה של מדונה לאנושות, לחצה חברת התאגידים “מדונה ושות” על המערכת ועלי בבחינת "האיש חייב להיענש". בתחילה צלצלה אלי מורטת הגבות של הגברת ריצ'י, אישה בשם סינטיה דל קאסיו, ואמרה לי במתק שפתיים, השמור לנשים שמקצוען להכאיב למען היופי: "בחור, זה היה טור אחד יותר מדי". אחר כך, בהתאם למעמדי הנמוך בהירארכיה השלטונית של חצר המלכות המדוניסטי, נשלחה אלי צובעת הריסים, שאת שמה איני זוכר, ואמרה מה שאמרה; עד שבסוף הציע העורך, בתור פשרה, שאסקר את ההופעה של "פייב" ו"ווסטליף", בבחינת עבודות שרות למען הקהילה.
נחרד מהאפשרות לבלות את ערב רביעי בין עשרים אלף בנות שלוש עשרה, הצטיידתי בפלאסק קטן מלא בוויסקי אירי משובח, מחווה נאה, כך גרסתי, לחברי וווסטלייף הדבלינאים. מאז שראיתי את טקס הפרידה שערך הסופר קן קייסי (קן הקוקיה) לנביא הפסיכאדליה הגוסס טימותי לירי, בהרמת בקבוק של וויסקי אירי בושמיל, אני מקפיד לשתות אותו, ורק אותו; הרעיון של פלסק קטן בין כל הילדות נראה לי אפשרות סבירה להעביר את הערב במינימום פגיעה נפשית. אלא, שלא היה צורך לפתוח אותו.
אני לא אגזים ואסתכן בהכרזה שכבר מזמן לא נהניתי כל כך; אחרי הכל יש משהו מעיק במופע פופ שבו כל הנשים השוות בקהל הן אמהות נבוכות של ילדות מצווחות. אבל נאמן לתיאוריה שהילדות המצווחות הן השמן על גלגלי ההיסטוריה של הפופ, הצלחתי בשלב מסוים להשתחרר מהמועקה הזו ולגלות שפופ עשוי טוב, ולא משנה איזה, יכול לעבוד גם על השועלים הזקנים והעייפים ביותר.

הראפ האשכנזי של פייב

בת לוויתי למשימה, עיתונאית פופ נחשבת מאתר תאום, ציינה לטובה את היכולת המשותפת שלנו להגיע בתזמון נפלא בדיוק כשחברי פייב האנגלים עשו את דרכם לבמה אפופת העשן האורות והזיקוקים המרצדים. פייב, בחורים אנגלים שעובדים עם אורינטציה Fאנקית, עשו את מה שביקשו מהם לעשות, דהיינו, לרקוד ולשיר בו זמנית, וללבוש בגדי עור ומכנסי דגמ"ח רפויים בנונשלאנטיות. מגובים בלהקה ווקאלית שחורה ובלהקת רקדניות מצודדות במיוחד, אם כי גם בסאונד לא משהו, שהשבית את השמחה הטבעית והמקצועית בה הם מצוידים, עשו חברי פייב את מיטב יכולתם לשמח את הקהל הגדול, שציפה לווסטלייף ולא הסתיר זאת לשניה.
הם ביצעו ראפ אשכנזי נוסח ונילה אייס, ערכו מיצג אופנועים בכניסה ומכרו תדמית קשוחה, אך ממותקת, כראוי ללהקת בנים יפי תואר ושרירים. בז'אנר להקות הבנים, פייב הם הכנה לרוק; לא ממש הדבר האמיתי, אבל קרוב; לא בדיוק מחוספס, אבל מרמז לאפשרות שקימת תופעה כזו אי שם בשמי המרשמלו. כיאה לתדמית הזו הם סיימו ב: We Will Rock You”" של קווין והקפיצו את הילדות (בשר התותחים העתידי של שלמה ארצי למרגלות המצדה בארבע לפנות בוקר) לשיאים של אמצע השבוע.
בזמן ההופעה הצלחתי לפתח כלפיהם אמפתיה; הם נראים בחורים טובים, מין בני כורים שלא רצו לשחק כדורגל ולא כל כך איכפת להם להעביר את שנות העשרים המוקדמות שלהם בטיולים סביב העולם. הם מקפידים לשאוג מדי פעם את שם העיר והארץ אליה נקלעו ולהתעטף בדגלי בריטניה וישראל במחווה של רצון טוב כלפי האזור המקולל שאליו העזו והגיעו הפעם.

בנצח של שלוש הדקות הבאות

בהפסקה, לנוכח קליפים של חברת הטלפון הנייד שחוסה על המופע, אבל לא חסה עלינו, וקליפים של "רד הוט צ'ילי פפרז", שלא הזיזו מי יודע את הילדות חסרות הסבלנות שבאו כדי לראות את ווסטלייף, עברתי מאזור א', הנחשב לאזור הפלבאים, וחזיתי בילדות שרועות על אלונקות בנקודת העזרה הראשונה. בת זוגי נאלצה להסתפק בכריך פסטרמה, מאחר שלא נשארו נקניקיות, ועוד כמה ילדות, שזו להן, כנראה, ההופעה הראשונה בפארק, או בכלל, נאבקו בחוסר הצלחה בשירותים הכימיים (לא נורא הן עוד ילמדו).
ואז הגיעו ווסטלייף; בחורים מתוקים אפילו יותר; צחים ונאים, במעילים לבנים ארוכים עם קולות של סול רך והרמוניות סכריניות, והגישו את המופע שהכל חיכו לו. והוא היה שווה.
פופ שעשוי טוב הוא חוויה מתקנת; המכונה עובדת, הסאונד מפיק מעצמו את המיטב, והחבורה האירית הזו, בסנטרים מרובעים ותווי פנים מפוסלים להפליא, נעה בקלילות וקיימה דו שיח מקסים עם קהל המעריצות לפי הספר שהתחילו לכתוב עוד בימי הביטלס. הם החניפו להן, פינקו אותן, ערכו אין ספור מחוות של אהבה וכבוד, על רקע שירים שמספיק לזכור מהם שורה אחת והם נשארים תקועים לך בראש בנצח של שלוש הדקות הבאות.

החוליה המקשרת

ווסטלייף הם מופע של סול רך וגרסאות כיסוי, ששיאן, לטעמי, היתה שרשרת להיטי מוטאון ותיקים בהגשה מצוינת, שלא ביישה או ביזתה את המקור, וכמובן הביצוע ל"אפ טאון גירל" של בילי ג'ואל, שלווה בהצטרפות קפואה-משהו של לינור (מיס עולם) אברג'יל, ממשיכת דרכן של כריסטי ברינקלי במקור וקלאודיה שיפר בקליפ הנוכחי. הבחורים מדבלין יודעים לשיר ולרקוד, הם מכונת הפופ האולטימטיבית; החוליה המקשרת בין ערוץ הילדים לבין ה-MTV, והם מעניקים תמורה הולמת וראויה לכל אגורה שהשקיעו הורי הילדות הנרגשות.
ראיתי כבר הרבה הופעות בפארק; זו לא הייתה הצפופה, או המלאה ביותר, כפי שסברו והתכוננו להפליא המארגנים, אבל היא הייתה ספוגה בהנאה אמיתית, תמימה, טהורה של קהל לא מקולקל, כזה שיכול לפלס את דרכו למחוזות אחרים בסולם האבולוציה של הפופ. תמיד סברתי שיש קסם בפופ טהור, שמשמש, כאשר הוא נעשה בכבוד ובאהבה, בסיס להערכה של איכות וטעם נרכש. המופע בפארק שימח אותי לא פחות ממופעים נחשבים שחלמתי לראות במהלך שנות הרוק הרבות. טוב להתחיל את הדרך בצורה כזו, היה יופי!!