סקס ומוסדות הגמילה

אחת לכמה זמן, מפתה מאוד להשתמש במציל המבקרים הידוע "הצטברו על שולחני", אלא שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, וכך מוצפים מדורי התרבות בנושאים שבאופן טבעי היו מוצאים את דרכם לכורסת הפיקוד. כלומר: בוב דילן בן שישים, ה-"Orb" מגיעים לארץ, לי "סקרץ'" פרי וה"מד פרופסור" מגיעים יום אחרי, וכולם יופיעו בסוף השבוע כשבין לבין יגיעו גם אושיות אלקטרוניקה מגרמניה ושרידים מכובדים של להקות אייטיז (כמו "מלאריה" הזכורה לטוב ) והמלחין הוותיק (מה זה ותיק? בן 90) זאלה, מי שהלחין את פס הקול ל"ציפורים" של היצ'קוק. כולם, למען הסדר הטוב, יפספסו אותי לטובת חופשה במערב הנאור.
למעשה את ה"Orb" ראיתי כנראה לפני כמה שנים בלונדון; אני אומר כנראה מפני שבזמן ההופעה לא היה ברור מי נמצא על הבמה, ורק אחרי שעה התגלה לי ששני הטכנאים שפשפשו במכשירים וזחלו בין מאות כבלים וכפתורים הם למעשה האורב בכבודם ובעצמם. החושך המוחלט באולם לא עזר גם הוא, כך שאין לי המלצות; מה לעשות, לא תמיד אני ממוקד כמו בהופעות של ווסטלייף.
לי "סקרץ'" פרי מסקרן אם כי לא צפוי, ולכן, למרות הפיתוי להוסיף אותו לרשימת ההופעות שראיתי, אני מעדיף את הריחוק המבורך ולו לסופשבוע אחד קצר. למעשה אני נאלץ להודות כיום שחלק מההופעות שראיתי נשכחו עם הזמן, ואם הגעתי למצב שבו היה צורך להזכיר לי שראיתי פעם את סוניק יות', כנראה שזה בדיוק הזמן לחופש.
מי נשאר? נשאר דילן, אבל אני לא רוצה להתעסק איתו. בעיני הוא הגדול מכולם, המעניין מכולם, הגיבור האמיתי של המוזיקה האמריקנית בחמישים השנים האחרונות. עולה בחשיבותו ובהשפעתו על כל מוזיקאי אחר; איש שראוי לתוכנית טלוויזיה בסגנון "ג'אז", שתוקדש רק לו. ובכל זאת, אני תמיד חש שלדילן יש עיתונאי חצר ישראליים שלא יתנו לך לעולם להביע דעה עצמאית עליו, אפילו לטוב, אז למה להסתבך עם מחזיקי תיק דילן בהסתדרות? אני מתאר לעצמי שבסוף השבוע יישפכו עליכם מפלי אינפורמציה, כאלה שרק בעטיים טוב להתרחק מכאן.

בעקבות העץ המשפחתי

עכשיו, כשהמגרות נקיות מעניינים לאומיים אפשר להתפנות להמלצות. ויש אחת. כריסטין הרש (Kristin Hersh), דיסק חדש פרטי מאוד בשם "Sunny Border Blue", רחוק מכל אופנה עכשווית, שעונה להגדרה המאוד לא מקצועית "יפה".
מה זה יפה? ההופעה של "קאלה" לפני שבוע ב"דינמו דבש" היתה יפה. היא לא היתה מדהימה, לא חידשה מאום, אפילו לקתה בבוסריות מסוימת, אבל המוזיקה היתה יפה, עצובה, אי של שונות בהמולה הכללית (שגם אותה אני מקבל באהבה רוב הזמן). הדינמו דבש, מוכרחים לומר, אינו מועדון קלאסי או ראוי להופעות רוק, ומצבם הכימיקאלי של החברים מטקסס היה גם הוא גורם שמנע מהם פקיחת עיניים משך רוב זמן ההופעה.
אבל המושג "יפה" יכול לקבל משנה תוקף כאשר חיוך אחד בודד של הזמר בסוף ההופעה עורר את מלאכי הרוק ואלו הרעיפו על הקהל סוג של יופי שהזכיר לי את הסרט "באפלו 66" – שם, לרגע אחד, יוצאת כריסטינה ריצ'י מתוך חשכת אולם הבאולינג ורוקדת גרסת סטפס משונה וקסומה לצלילי מלך ארגמן. אני מהרהר בקאלה ובריצ'י כשאני מאזין לחדש של כריסטין הרש, זמרת ששייכת לזן הזה של יוצרים שפועלים בתוך זרם פרטי. במקרה שלה הוא הסתעף לזרועות רבות ובכולן אפשר ורצוי להעשיר את ארון הדיסקים.
באמצע שנות ה- 80 החתימה חברת התקליטים הבריטית 4AD שתי להקות אמריקניות – הפיקסיז וט'רואינג מיוזס (Throwing Muses) – שגיבשו כל אחת לחוד את הצליל המזוהה ביותר של החברה לקראת סוף אותו עשור. השתיים העבירו את החברה מהצליל הנוגה של This Mortal Coil מראשית-אמצע שנות ה- 80 אל הרעש הדיסטורשני, שבישר את הולדת הגראנג' מספר שנים מאוחר יותר.
מט'רואינג מיוזס יצאו שתיים: כריסטין הרש וטניה דונלי, ומהפיקסיז הגיחה קים דיל. טניה וקים חברו כדי להקים את הברידרז, ואחר כך התפצלו ל "בלי" ול"אמפס" (The Amps), ול"קלי דיל 6000". קלי דיל היא אחותה של קים; טניה היא מעין אחות למחצה של כריסטין. אם הייתי מחברם של עצי משפחות הרוק הייתי מכסה עם האינפורמציה הזו עמוד וחצי, אבל אני כאן רק כדי להוביל אתכם אל האתרים הרבים מספור ואל המדפים בחנויות הדיסקים בארץ, שלרוב רוחשות כבוד גדול להרכבים האלה.

אמבות במוסדות גמילה

המכנה משותף לכולן – מה שיכעיס אותן מן הסתם – הוא הנטייה שלהן לעבור במוסדות גמילה באופן קבוע. בנות שלושים משהו שלא מזכירות במאום את בנות סקס והעיר הגדולה, ועם זאת סקסיות לא פחות בדרכן הבועטת. ידידתי שרון בן עזר, מעריצה ותיקה של החבורה, גורסת שכולן ללא יוצאת מן הכלל שילמו מחיר כבד על היותן נשים עצמאיות לחלוטין, בעולם שנשלט על ידי אתם-יודעים-מי. כולן עשו אך ורק את מה שבחרו לעשות – רוק לא ממותק אך עשיר במלודיות יפהפיות, גיטרות דיסטורשן לרוב, טקסטים רוויים בכאב ונגיעות מרתקות בפסיכדליה.
חבורה לא קלה, חבורת האחיות דיל, אבל משכנעת. מספיק לעלות על אתרי הבית של כריסטין הרש ולראות את כמות הלינקים כדי להבין שלא מדובר בחבורה נידחת אלא במפעל תוסס ויצירתי במיוחד שפועל ללא הרף, למעט תקופות קצרות לצרכי גמילה והקמת הרכב חדש. כי הנערות, וזאת יש לדעת, נוהגות כאמבות ומתפצלות כל הזמן, ומה שיפה בהתפצלות הזו היא העובדה שכל הרכב של אחת או שתיים מהנשים המופלאות הללו יוצר הרכב טוב כקודמו, אפשרות לא תמיד רווחת בעולם הרוק. וכריסטין הרש, הסיבה לכל הטוב הזה, ראויה במיוחד להקשבה.
הקול שלה, שהיה צפרדעי ומעוות למדי בזמן הט'רואינג מויזס, התעדן עם השנים וקיבל צבע אפרסקי מלוכלך. פעם ראיתי אותה בחנות דיסקים לונדונית, אישה קטנה עם גיטרה (לא, זו לא היתה חווה אלברשטיין) ועיניים כחולות חודרות במבט שעל סף טירוף, עומדת על במה קטנה, מוקפת בקהל שמסתיר אותה בראש וחצי לפחות וזועקת ללא בושה מעל הראשים. אפשר לשחזר את האינטימיות הזו גם בדיסק שלה, הזדמנות כמעט נדירה לארח מוזיקאי בסלון ביתך, מטר או שניים ממך.