בתים טובים

היה חודש נובמבר, ניחוחות החוץ שהגשם החריפם פלשו למונית והתערבבו עם ריח שיערה החפוף של אחותי היפה זוהרה. שמלתה הפרחונית נצמדה לגופה ועורה היה כשדה: מדי פעם התכרבלה בסוודר הענקי שלה, מחביאה את פרחיה, ופלטה אנחה עמוקה רוויה ציפיות גבוהות, קצרות רוח, מהחיים – נו, מתי?! אורות העיר השתקפו בכבישים הרטובים. טיפות הגשם שנכנסו מבעד לחתונות הפתוחים, דקרו בעדינות בלחיינו והרוח האדימה אותן וסיחררה אותי – נתקפתי בהתרגשות, התרגשות הוליוודית.
בקופת הכרטיסים השתרך תור ארוך, ואנשים, מי בגלוי מי בגניבה, נעצו באחותי מבטים – היא הפרה את השיגרה, תמיד היא מפרה: עיניה הירוקות המלוכסנות שירשה מאביה ושובצו בפניה כאבני חן פראיות, התלכסנו עוד יותר וזיק ניצת בהן, ראיתי שנהנתה מהמשחק – בת שש עשרה התוודעה לכוחה, תירגלה אותו.
בשובנו מהסרט ישבנו על ספסל בשדרה מתחת למרפסת דירתנו. חתול חצה את הכביש ובא אלינו. רגלו היתה פצועה וזוהרה הרימה אותו ללא היסוס אל חיקה, חיבקה וליטפה אותו ופרחי שמלתה הוכתמו בדם.
"לא חבל על השמלה?" קידמה אמא את פנינו בכניסתנו הביתה, "הבגדים שאת קונה שוכבים ושוכבים בארון, וכשסוף סוף פעם לבשת שמלה יפה, את מוכרחה להרוס אותה".
בתצלומי שחור לבן של אמא כאישה צעירה, היא יושבת במכנסיים קצרים ושיער קלוע לצמה על דשא בקיבוץ מתחת לשמים שטופי שמש. מתוך התמונות באלבום המשפחתי זכרתי תמיד את השלוש שנבחרו לעטר כתבה בירחון אמריקאי על מדינת ישראל הצעירה. אמא שמרה כל השנים את הירחון. דייויד ריידר, בעלה הראשון ואביה של זוהרה, היה הצלם.
בת לדור המייסדים, נערה מוכשרת ועליזה, היתה אמא דוגמה לפרי החינוך הקיבוצי הבריא. כשהיתה צועדת על המדרכות במשק כבת-בית וכבעלת-בית, שום סיבוכים מיותרים לא בילבלו את תחושת השייכות שקיננה בה. אני משערת שאת תחושת השייכות הזו של אדם למקום איחלו החלוצים לעצמם, אולם כמהגרים נשאו על גבם ילדות המעוגנת באקלים, נוף וריחות אחרים. לכן בנערה כאמי ראו את שכר עמלם. היא מעולם לא חלמה לעזוב את הקיבוץ. בהיותה בת עשרים נשלחה על ידו ללמוד במכון וינגייט. ואז הופיע דייויד ריידר, צלם שבועון אמריקאי, גוי בעל מראה מסוגף ועיניים מלוכסנות ירוקות, איש שלא שייך לשום מקום, והוציא אותה משם.
כעבור שנים כשנפרדו דרכיהם והיא נקלעה למצוקה, חזרה לקיבוץ עם זוהרה התינוקת בזרועותיה. אך לא חלפו שבועות קצרים להכרותה את אבי, מיכאל בן סימון, שעבד על תזת הדוקטורט שלו בכלכלה, ושוב עזבה. כבר מזמן שכחו וסלחו לה בקיבוץ את בגידתה הכפולה, והיום, כאשר היא קופצת לבקר את אמה, היא פוגשת חברים וחברות קשישים שמתעניינים בה בחיבה של מי שחדלו להתחשבן עם החיים ורק עסוקים בספיחת ההנאות הקטנות שהם זכאים להן לקראת סיומם. היא יושבת בדירת שני החדרים שלא הרבה נשתנה בה מאז ילדותה, וסבתא מגישה לה תה רותח עם טעם לוואי והן שואלות זו את זו מה עם ההוא ומה אצל ההיא. אמא מדפדפת באלבומים ורואה את עצמה תינוקת דשנה חשופת ישבן על סדין באותה חצר הניבטת מהחלון. ובאלבום עוד יותר ישן היא רואה את סבתא, ילדה קטנה בשמלת מלחים וסרט משי קשור כפרפר בשערה, עומדת בכניסה לבית מידות בווילנה.
בהיפרדן תשאל אמא מה להביא בפעם הבאה, וסבתא תענה ללא היסוס, כורסה נוחה לטלוויזיה. וכשאמא מתניעה את המכונית ולוחצת על כפתור הרדיו, חולף בסבתא משב של סיפוק. היא גאה בבתה על היותה אשה מטופחת הנוסעת במכוניתה לדירה הנאה בתל אביב, שם מחכים לה בעלה המסור ובנותיה המוצלחות.
זוהרה נהגה לחטט במערכת יחסיה עם אמא, מנסה לפענח את הסיבות להשתבשותה. בזיכרונה היו שמורות דווקא תמונות ילדות רוויות קירבה. כפות ידיים גדולות ובטוחות שחפנו את אלה שלה, הקפואות, ביום גשום אחרי הגן. ואמא הנושאת את התיקים והשקיות ומסוככת עליהן במטרייתה הצבעונית שהיתה מין בית קטן שהלך איתן. או פעם, כשנסעו ברכבת לירושלים, אחותי היתה בת חמש, ומולן ישב איש דתי לבוש שחורים לקוי בשכלו ככל הנראה שהעווה את פניו מולה. היא פרצה בצחוק פרוע והתביישה בעצמה ורצתה לברוח רחוק רחוק, ואומנם עשתה כן: היא טמנה את ראשה בחיק הרך והסתתרה מהעולם שיש בו אנשים שעושים לה פרצופים. ריח הגוף של אמא, ניחוח תמרוקיה, מדגדג באפה עד היום ומשרה את התחושה החמימה שהמתיקה הכול – חוף מבטחים.
אחותי היתה עסוקה בשאלה מדוע כל זה נמוג. להשערתה הקרע נוצר כאשר החלה אישיותה האמיתית לבצבץ מבעד לילדותיות, והשוני בינה לבין אמא נחשף כמו חטא שאין לו כפרה.
מאסיפות ההורים היתה אמא שבה הביתה מדוכדכת. נאמר לה שם שבתה אינה מסוגלת לקבל מרות ולהשתלב במסגרת, והערכות מסוג זה פעלו להחיות את שהאמינה בו בסתר ליבה: שהשיגעון של דייויד ריידר עבר אל זוהרה, בגנים. היא ראתה את הסימנים. אי השקט של הילדה, רגישותה המופרזת והתקוממותה לנוכח תופעות שאנשים מן היישוב חיים עימן בשלום. אחותי עוררה אצל אמא חששות כבדים ולמעשה נתפשה על ידה כאיום על הסדר הטוב, כאילו בעטיה עלול להתרגש עלינו הבלתי צפוי והחיים המוכרים והרגועים למדי, יסטו ממסלולם אל אפיק מסוכן.

מתוך "בתים טובים", הוצא' "ידיעות אחרונות", 255 עמ'