שמונה נשיקות מעופפות

איש אחד חלם תמיד להיות חופשי. הוא נסע רחוק מהבית ועבר לגור בחדר עם מיטה, שטיח ואח. אף אחד לא הכיר אותו במקום החדש והוא באמת היה חופשי לעשות כל מה שהתחשק לו.
בלילות היה קשה לו להירדם. הוא היה מתהפך במיטתו וחושב על המקום שממנו בא, שקראו לו "הבית". הוא חשב על השקיעות המדהימות שם ועל הרוח הקרירה בבוקר ועל הטעם של הלחם ועל אמא ואבא. וכשהוא היה חושב את המחשבות האלה, הוא היה נהיה עצוב.
לילה אחד הגעגועים הטרידו אותו במיוחד, והוא החליט שנמאס לו מנדודי השינה ושהוא חייב למצוא פתרון. הוא חשב וחשב וחשב, ובסוף מצא: בכל פעם שלא תהיה לו מנוחה והוא לא יצליח להירדם, הוא יחזיק את הגעגוע ביד וישים אותו על נשיקה וישלח אותה באוויר הביתה.
בלילות הבאים הוא לא התגעגע, אבל לילה אחד הם חזרו והוא שוב לא הצליח לישון. הוא לקח את הגעגוע בידו השמאלית ועשה נשיקה עם רעש בשפתיים. הוא הניח את הגעגוע על הנשיקה, ואמר לה לטוס גבוה בשמים, לחצות את האוקיינוס - פשוט לעוף ישר - ולנחות בבית. נשיקה עם רעש האזינה להנחיות, התרוממה באוויר ועפה לתוך הארובה.
באותו לילה הוא ישן מצוין. שבוע עבר, חודש חלף, הקיץ נגמר והגיע הסתיו. ובדיוק כשהאיש חשב שהוא מצא פתרון לגעגועים ושהכל הסתדר, הם חזרו, והוא שוב לא נרדם. הוא עמד מול המראה בחדר שלו ונתן לעצמו נשיקה אסקימואית, עם האף, ואז ביקש מהגעגוע לטפס על הנשיקה והנחה את הנשיקה כיצד להגיע הביתה. "תעופי בזהירות", הוא אמר לה, "ותסתכלי ימינה ושמאלה לפני שאת חוצה יבשות". נשיקה אסקימואית האזינה להנחיות, ועפה לה.
הימים חלפו וכך גם הסתיו, החורף, והאביב. בכל פעם שהגעגועים פקדו את האיש, הוא היה מעלה ומרכיב אותם על נשיקה, נותן לה הנחיות ברורות והיא היתה עפה הביתה. האיש שלח כל מיני נשיקות: נשיקת פרפר,שבה הריסים מרפרפים על הריסים, נשיקה צרפתית, נשיקה על היד ונשיקה בפה, וגם נשיקה על הלחי ונשיקה באוויר.

******

השנים חלפו והוא הזדקן: קומתו שחה, קמטים נחרצו בפניו. הוא היה מאושר יחסית, אבל הגעגועים היו שבים ומופיעים בלילות. הבית שלו כבר לא היה דומה למה שהאיש זכר, אבל הגעגועים לא התחשבו בשינויים והם המשיכו לבקר את האיש כאילו כלום לא השתנה.
בערב חורפי אחד, האיש לא הרגיש כל כך טוב. היה לו לחץ בחזה, והנשימה שלו היתה כבדה. הוא שכב במיטה וחש חולשה. כשקם והתבונן בדמותו הנשקפת במראה, הוא לא הכיר את עצמו.
"מי זה הזקן הזה?", הוא שאל, "ולאן נעלמו כל השנים? בכלל לא שמתי לב". הוא היה עייף וחולה, אבל היה לו מספיק כוח כדי להבעיר אש באח.
בהתחלה האש היתה קטנה. הרבה שנים הוא לא השתמש באח. היה לו תנור חשמלי. אבל לאט לאט האש גדלה ובערה יפה. האיש לא ידע שהארובה היתה סתומה הרבה זמן, הנשיקות שהוא שלח לא הגיעו הביתה, אלא עלו בארובה ונתקעו בה.
היה להן די נחמד בארובה. נשיקה צרפתית גרה בגומחה קטנה בארובה יחד עם נשיקה עם רעש. היא תמיד שמרה על הופעה נאה ומטופחת. נשיקה עם רעש היתה קצת בלגניסטית, אבל תמיד התחשבה בזולת, כך שזו לא היתה ממש בעיה.
לידן גרו נשיקת פרפר ונשיקה על הלחי, שאהבו לקרוא ולדבר בשקט על משמעות החיים ועל מעמדן של הנשיקות בעולם הנוכחי. נשיקה אסקימואית לא אהבה חום, אז היא גרה בגומחה הכי עמוקה בארובה ובנתה לעצמה איגלו. נשיקה בפה, לעומת זאת, אהבה חום. היא התקינה חדר כושר בגומחה שלה ואכלה המון פלפלים חריפים.
נשיקה על היד אהבה להתבודד, ולמרות ששאר הנשיקות חשבו שהיא מתנשאת, היא היתה מרוצה כל עוד אף אחד לא הטריד אותה בבוקר בשאלות כמו "מה שלומך?" ו"איך את מרגישה?".
נשיקה באוויר, הנשיקה השמינית בחבורה, לא גרה בשום גומחה. היא גרה קצת אצל נשיקה צרפתית ונשיקה עם רעש, ואחר כך אצל נשיקה אסקימואית לאיזו תקופה, וכשנמאס להן ממנה, היא פשוט עברה לגור בגומחה אחרת, או סתם חיה באוויר, בלי מיטה או חדר משלה.
הנשיקות הצטערו שהן לא הגיעו אל הבית של האיש. הן לא רצו לאכזב אותו. אבל הארובה היתה סתומה ולא היתה ברירה, אז הן פשוט הסתגלו למצב ואפילו נהנו ממנו.
כשהן נוכחו לדעת שהן לא יכולות לעוף לשום מקום, הן אכסנו את כל הגעגועים בגומחה המרכזית, שכולן קראו לה "הסלון". לא ברור למה, אבל עם חלוף הזמן, הנשיקות נראו יותר ויותר טוב. הן השמינו ונראו די בריאות. הגעגועים שהיו מונחים בסלון, חסרי חיות, הלכו והתפוררו.
בהתחלה נשר להם האף, אחר כך התפוררו להם האוזניים, ולאט לאט הגעגועים נהיו רזים וקלושים יותר ויותר עד שנעלמו לגמרי, ועל רצפת הסלון לא נותרו אלא פירורי געגועים. הנשיקות מאוד הצטערו, אבל הן ידעו שככה זה בחיים.

******

בינתיים, האיש שכב במיטתו והרגיש די רע. האש בערה והעשן עלה בארובה ועשה לנשיקות סחרחורת. הן החליטו שהן לא רוצות למות משאיפת עשן, ולכן הן הסתדרו בטור ועפו לשמים עם הפנים הביתה.
הן סקו וריחפו גבוה גבוה בשמים, ואז נשיקה צרפתית אמרה, "חכו רגע, אם אנחנו כבר טסות הביתה, ועבר כל כך הרבה זמן, אולי קודם נגיד שלום לאיש?".
הנשיקות הנהנו בהסכמה, והן דאו באיטיות בחזרה אל החדר. נשיקה באוויר היתה הראשונה שהבחינה שמשהו לא בסדר. האיש היה נורא חיוור, וכל כמה דקות הוא פלט אנחה כבדה.
"יש חרך קטן בתוך התריס", אמרה נשיקה אסקימואית, "בואו ניכנס". הנשיקות עפו לתוך החדר והתיישבו על הכרית. עיניו של האיש היו עצומות.
"הוא הזדקן", אמרה נשיקה על היד בעצב. "הוא באמת לא נראה כל כך טוב", אמרה נשיקה על הלחי, "ואני חושבת שהוא נורא יצטער אם הוא יידע שלא הגענו הביתה".
"אז מה את מציעה?", שאלה נשיקת פרפר ועפעפה בעיניה.
"כחחחח…", כיחכח האיש בגרונו, פקח את עיניו וקטע את השיחה שניהלו הנשיקות.
"מה אתן עושות פה?", הוא שאל, "אתן לא אמורות להיות בבית?".
"אנחנו בדיוק חוזרות משם", פלטה נשיקה צרפתית. "היינו בבית שלך כל השנים. חיינו עם ההורים שלך, שמענו את השירים שאתה אוהב ברדיו וראינו את השמש שוקעת כל ערב".
"ובבוקר", הוסיפה נשיקה על הלחי, "כשהתעוררנו, חשנו את הרוח הקרירה, וטעמנו מהלחם שאתה אוהב".
האיש שיפשף את עיניו ושפתיו התעגלו בחיוך ועיניו נצצו, והוא שאל: "ואיך הבית שלי? הוא השתנה? הוא נשאר כמו שאני זוכר אותו?".
"נתנו נשיקה לכולם", חייכה נשיקה צרפתית, "הם קיבלו נשיקה ביד ובפה ובלחי ונשיקה צרפתית ואסקימואית ונשיקת פרפר ונשיקה באוויר ונשיקה עם רעש".
האיש חייך, חיוך ארוך ואיטי, ונשימתו נהייתה רכה וכבדה ושקטה.
זה היה רגע מתוק. כולם השתתקו. אבל נשיקה באוויר לא הרגישה בנוח. "אני לא יכולה ככה", היא אמרה. "אני מצטערת, אבל למעשה מעולם לא יצאנו מהבית שלך. כל הזמן הזה היינו תקועות בארובה".
האיש הזדקף במיטה שלו בהפתעה, וכל הנשיקות השפילו עיניים גם בגלל הבושה וגם בגלל שלא היה להן נעים מהאכזבה של האיש. עיניו של האיש התרחבו, והוא שתק. אבל שתיקתו היתה רועמת: נשיקה צרפתית אטמה את האוזניים שלה, נשיקה על היד עצרה את נשימתה, נשיקה אסקימואית החזיקה ידיים עם נשיקה על הלחי.
והאיש נאנח, עצם את עיניו, פקח אותן, והתחיל לצחוק. הנשיקות צחקו אתו עד שהוא הפסיק ועצם את העיניים.
הנשיקות התייצבו בטור, והחלו לעוף אל השמים. הן הרגישו שהן כבר מוכנות להרפתקאות חדשות.